מי אני ומה שמי- פרק 24
"סוף סוף…" התנשפתי כאשר הגעתי אל קו העצים. ידעתי שהבקתה אמורה להיות קרובה יחסית למקום בו נמצאתי.
מאחורי עדיין שמעתי את קולות הסירנות אך הם היו רחוקים יותר, כנראה עצרו בקרבת מקום כדי להמשיך לעקוב אחרי ברגל. זה נתן לי יתרון, הם לא הכירו את היער הזה טוב כמוני. הם לא טיילו בו כשהיו קטנים, וגם לא בנו בו מבני מחסה קטנים מעלים על העצים. הם לא ידעו כלום חוץ מהעובדה שאני נמצאת בו, והם צריכים לתפוס אותי.
התחלתי להקדם אל פנים היער, למקום בו צמיחת העצים עבותה יותר ושם יהיו לי יותר מקומות מסתור. "זה כאן." חייכתי למראה סככת העלים כמה עשרות מטרים לפני. "הגעתי."
"תתפצלו וחפשו בכל רחבי היער הזה, אם לא תמצאו אותה תוך שלוש שעות חזרו הנה במיידית!" שמעתי קול צועק מאחורי, ניחשתי שזהו מפקד המשלחת שהגיעה כדי לחפש אותי.
המתנתי עד שקולות נעליהם רומסות העלים של חברי המשלחת יגווע ואז המשכתי בדרכי לעבר הבקתה הקטנה שמאחורי סככת העלים שירדה לה למטה כגדר חיה ונפרשה לאורך של עשרה מטרים בערך.
פילסתי לעצמי דרך בין גזעי העצים ושורשי האוויר שירדו מטה כחבלים עבים ומוצקים והסטתי מדרכי כמה ענפים כבדים מעלים שכרעו גם הם מכובד משקלם. "קיבלתי צל"ש בזה הרגע." פלטתי אנחת רווחה ברגע שהגעתי אליה.
הסטתי את שכבת העלים מפני ונכנסתי למקום המסתור שבניתי לעצמי לפני כמה שנים -חמש ליתר דיוק- בהיותי בת עשר.
~זיכרון מהעבר~
"דני! בוא נשחק מחבואים!" קראתי בקול עליז לאחי הגדול בזמן טיולנו ביער.
"תפסיקי לקרוא לי ככה," ביקש בתגובה, "זה גורם לי להרגיש בגילך…"
"אבל אתה גדול ממני בסך הכל בארבע שנים." נעלבתי.
"ארבע שנים זה די הרבה, את יודעת…" המשיך, לא נראה שהשיח הזה תקדם לאנשהו.
"טוב, לא משנה. בוא נשחק מחבואים, דניאל," אמרתי שוב והדגשתי את שמו בהתנשאות.
"טוב, את סופרת." נכנע, הוא לא יכל לעמוד בפני מבטי המתחנן.
"יש!" צהלתי ורצתי אל העץ הקרוב.
"אחת,
שתיים,
שלוש,
ארבע,
חמש,
שש,
שבע, שמונה, תשע,
עשר!
מי שעומד מאחורי ומצדדי הוא הסופר!" ספרתי ופקחתי עיני.
הסתכלתי סביבי, מנסה למצוא סימן כלשהו למקום מחבואו. העובדה שלבש חולצה ירוקה ומכנסיים חומים די הקשתה, אבל היא רק גרמה לי לצחוק.
"דני דני, צא ה חו צה, אמא ואבא יקנו לך עו גה," זימרתי לי, באמונה התמימה שזה יגרום לו לצאת.
רשרוש עלים נשמע משמאלי ומיד הפניתי את מבטי. "דני? אתה שם?" שאלתי.
התקדמתי לעבר מקום הקול, לתוך סבכת שיחים עבותה. בהנחה ואמצא שם את אחי הגדול. מאחר ולא מצאתי דבר, חזרתי למקום ההתחלה, מביטה הפעם למעלה. 'אולי הוא טיפס על איזה עץ,' חשבתי לעצמי.
"אחת שתיים שלוש, דיין!" שמעתי קול קורא מאחורי, ואחריו הגיע פרץ צחוק.
"מה? איך הגעת הנה פתאום?" בתור ילדה בת עשר זה די בלבל אותי.
"פשוט וקל, התחבאתי מאחורי העץ." חייך בשמחה.
"אה! אז אתה פסול!" צחקתי.
"מה- למה?" שאל בבלבול והבעת אי הבנה על פניו.
"כנאמר בסוף הספירה, 'מי שעומד מאחורי ומצדדי הוא הסופר'!" חייכתי. "התחבאת מאחורי העץ, כלומר, אתה הסופר."
"מתוחכמת, הא?" גיחך ופרע את שיערי, פרץ צחוק קטן נפלט מפי.
"קדימה, התחל!"
"אוף…" נאנח בעייפות.
"מה אתה נשמע כל כך עייף? רק התחלנו."
"כלום… את מעצבנת אותי, את יודעת את זה?" שאל.
"בטח! הרי זהו תפקידם של האחים הקטנים. אם לא אנחנו, מי ישבור את השיעמום שבבית?"
"אז למה לדין את לא מציקה, ורק לי כן?" שאל, נימת קולו נעלבת.
"תפסיק למשוך זמן ותעמוד כבר ליד העץ!" התחלתי כבר להתעצבן.
הוא נאנח בשנית והתקדם לעבר העץ. "אחת,
שתיים,
שלוש,
ארבע…"
רצתי לי בין העצים, מחפשת מקום טוב להסתתר בו. אחרי כמה שניות ראיתי קבוצת שיחים קטנה ובמבט מקרוב, היא הייתה חלולה מבפנים. "מקום מושלם."
"מי שעומד מאחורי הוא מצדדי הוא הסופר!" שמעתי את קריאתו של דניאל.
כמה דקות עברו והוא עדיין לא מצא אותי, התחלתי כבר להשתעמם ואז פתאום שמעתי קול צעדים מתקרבים.
הצטנפתי לי ב'פינת' החלל כדי שלא יראה אותי. "בו!" שמעתי קול מאחורי וקפצתי בבהלה.
הסתובבתי וראיתי שזהו דניאל. "היי!" קראתי. יצאתי ממחבואי והתחלתי לרוץ לכיוון העץ עליו ספר במטרה להשיג אותו.
"איטי מדי!" הוא עקף אותי ונעמד ליד העץ. "אחת שתיים שלוש, דיין! שוב."
"אוף איתך, מעצבן…" בעטתי ברגלי בעלים יבשים ואז פרצתי בשטף צחוק רועם.
"הא?" על פניו היה אותו מבט מבולבל כמו זה שהביט בי כמה דקות קודם לכן.
הבטתי בו וזה רק גרם לי לצחוק עוד יותר, עד שבטני כבר כאבה. "זה היה כיף! כיף איתך, דני!"
הפעם הוא לא נזף בי על שקראתי לו בשם חיבה. להפך, הוא חייך והתחיל לצחוק גם הוא. "כן. גם איתך כיף, אחות קטנה."
~סוף זיכרון~
"זה רעיון טוב." הרהרתי לעצמי בקול. "המשחק הזה כיף בכל גיל."
יצאתי דרך וילון הצמחים והתקדמתי לכיוון המקום בו עמדו כל חברי המשלחת. "היי, קפטן!" קראתי.
מי שחשבתי מקודם לאחראי הסתובב אלי, "זו את! עצרי במקומך!" צעק וכיוון אלי את רובהו.
"אני לא אצא אליך ככה סתם ואסגיר את עצמי, אתה יודע…" מלמלתי לעברו.
"מה את רוצה?" שאל, לא מוריד את הרובה.
לא נרתעתי מזה, "בואו נשחק מחבואים. המפסיד מפסיד.
המנצח בורח."
תגובות (7)
לעקוב*
טוב, זאת פעם ראשונה שאני קוראת את הסיפור הזה, וסיפור שלך בכללי, ואני חייבת להתרשם. הוא כתוב כל כך יפה, בצורה כל כך כיפית לקריאה עם שילוב מושלם בעיני של הזיכרון מהעבר.
אני לא יכולה להגיד שום דבר לגבי זה שאין לי מושג איך היא ואח שלה נראים, כי התחלתי לקרוא בפרק 24 0.0 אז אין בכלל הערות!
היה לי כל כך כיף לקרוא את זה, במיוחד בקטע של הזיכרון. הוא היה כלכ ך חמוד וכיף לקרוא. הרגשות של אח שלה עברו לפי דעתי בצורה מושלמת וזה היה קטע מושלם מבחינתי. החלק הכי טוב שהוא השתלב בהמשך בצורה מושלמת.
בגלל שהתחלתי לקרוא רק עכשיו, יש לי כל כך הרב שאלות שכנראה כבר ענו עליהם בתחילת הסיפור (או לפחות לפני זה..) אח שלה חי? למה רודפים אחריה?
אני כל כך עומדת להמשיך לעקוב אחרי הסיפור הזה. הוא היה אחד הטובים שקראתי בזמן האחרון.
אז (איזה כיף לכתוב את זה), תמשיכי!!
תודה :) את לא יודעת כמה שימחת אותי עכשיו!!! חוץ מזה, את תמיד יכולה לעשות לעצמך מרתון של כל הפרקים הקודמים… אני משתדלת להילות פה פרקים בתדירות גבוהה וזה מאוד קשה לי.
אה כן, תוכלי לכתוב לי באיזו שורה טעיתי כדי שאוכל לתקן?
בכיף :)
"כנראה עצרו בקרבת מקום כדי להמשיך *לעקוב*"
פרק יפה מאוד! אשמח להמשך. אחד מהספרים היותר טובים שקראתי באתר !!!
תודה :)
אני מרגישה דיי רע על זה שאני מזכירה לך כל פעם שאני מעלה פרק… כאילו אני מכריחה אותך לקרוא את הסיפור -_-
אני אשתדל להמשיך כמה שיותר מהר :)
הו ממש לא, את ממש לא מכריחה
זה דווקא טוב, תמשיכי להודיע! אני לא נכנס הרבה לאתר ויותר עובד על סיפורים קשה יותר ועל צייד הזיכרונות בפול גז, וכשאני רואה תגובה של עוד פרק שהעלת אני רץ לקרוא ועוזב הכל אז זה טוב :)