מי אני ומה שמי- פרק 5

טוב, לרשום לעצמי: לעצום עיניים בעת הצניחה למותך, 'לא עוזר'!
עזבו לא משנה…
לא נרגעתי גם כשעיני היו עצומות אז החלטתי לפתוח אותן חזרה, הבטתי למטה, למקום אליו אני נופלת. הצד השני של הרחוב נראה גרוע יותר מהסמטה, שביל מרוצף אבנים מוכתם בלשלשת ציפורים התקרב אליי במהירות עצומה, לא מראה מלבב במיוחד אני חייבת לומר לכם.
"טוב, שמחתי להיות עצמי למרות כל הרע שגרמתי לאנשים סביבי. אולי זה טוב שאמות עכשיו, ככה פחות אנשים ימותו בעתיד." ניסיתי לשכנע את עצמי שמותי יהיה לטובה.
"תגידי, דיין. לא מספידים אנשים רק אחרי שהם מתים?" שמעתי שוב את אותו קול ממקודם ופתאום הרגשתי את עצמי נישאת לאורך הרחוב ואותו פרצוף מולי כל הזמן. עיניים חומות, שער שחור, חיוך גדול על הפנים, לא טעיתי. הוא באמת חי.
"אתה לא מת… רגע, אתה לא מת!" ההבנה חלחלה למוחי, דקטר חי. הוא הבן אדם הראשון שסיפר לי סוד ונשאר בחיים.
"את ממש אוהבת להזות אני מבין. את מוזרה," אמר בהרהור.
"רגע, אם אתה חי, אז במי פגעה הסכין של הענק?" שאלתי באי הבנה.
"בי," השיב.
"אבל אתה חי." לא הבנתי.
"נכון." חיוכו התרחב.
"אז איך אתה לא מת לכל הרוחות?" כבר התחלתי להתעצבן.
"אה, כן זה… את צריכה להסתכל עליי טוב יותר," גמגם.
עשיתי מה שאמר והתרכזתי ככל יכולתי בפניו. אחרי כמה שניות שמתי לב שלא נמצא עליהן עור, רק מה שמתחת. פתאום הרגשתי בחילה, "אין מצב…" גמגמתי, הרגשתי שאני עומדת להתעלף.
"אה… דיין? דיין אל תעצמי עיניים!" שמעתי אותו צועק, אבל הוא נשמע כל כך רחוק שלא יכולתי לדמיין את עצמי אפילו לידו.
ניערתי את ראשי, מנסה להיות צלולה יותר. "תוריד אותי," אמרתי כשהצלחתי לייצב את עצמי.
"את בטוחה? זה נראה כאילו תאבדי הכרה כל רגע," מחה.
"אני בסדר, תוריד אותי," לא הרפיתי.
הוא לא המשיך להתווכח והוריד אותי. ייצבתי את עצמי על שפת המדרכה והלכתי כמה צעדים אחורה. "יותר טוב?" הוא שאל.
"כן, תודה." חייכתי אליו. "רגע. מי אתה?" נרתעתי אחורנית, זה כבר לא היה דקטר. נדרשו למוח שלי כמה רגעים כדי לקלוט שמי שעומד מולי הוא לא דקטר אלא אח שלי, 'מאיפה הוא הגיע הנה?!'
"דיין, תירגעי!" ניסה לומר.
"לא! מאיפה אתה הגעת הנה פתאום?" שאלתי, מבולבלת לגמרי.
"את אמורה להודות לי על שהצלתי אותך ממוות בטוח לפני כמה דקות," הוא נשמע נעלב.
"מצטערת, פשוט חשבתי שאתה מישהו אחר…" מלמלתי, לא האמנתי שבאמת דמיינתי את כל זה, אחרי שהרגשתי כל כך בטוחה שהוא לא מת.
"אני ראיתי אותך עומדת בראש הבניין ודיברת עם מישהו בלתי נראה, חשבתי שהשתגעת." הבעת פניו הייתה מודאגת. זה הגיוני. "ואחרי דקה בערך, את פשוט… קפצת משם," הוסיף בכעס.
"כן… אתה לא תבין," ניסיתי להסביר. הלילה כבר ירד והשמיים היו בצבע כחול כהה, כמעט שחור, מליוני הכוכבים נצצו וסנוורו את עיני ואור הירח בהק כל כך שהייתי צריכה למצמץ כמה פעמים כדי להסתכל עליו ישירות. כשהחזרתי את מבטי לרחוב בקושי הצלחתי לזהות את כיכר האבן הענקית שניצבה באמצע הכביש מולנו ואת כל בניני הבטון האפורים שמסביב. כבר היה כמעט חצות.
"אני יודע שלא אבין, אבל צריך להחזיר אותך הביתה ומהר." הנהנתי, שנינו ידענו מה יקרה אם לא.
הבית היה די רחוק ואני במצבי לא יכולתי לרוץ אליו, אז מן הסתם שאחי הוא זה שסחב אותי. "דניאל, אנחנו מאחרים." קולי רעד.
"אני יודע, אני רץ הכי מהר שאני יכול." התנשף והגביר את מהירות ריצתו.
"חשבתי שאמרת שאתה רץ הכי מהר שאתה יכול," גיחכתי.
"איך את יכולה לצחוק במצב כזה?" שאל. עיניו הכחולות נעוצות בהמשך הדרך.
"לא יודעת. טיפשי מצידי, הא?" הרצנתי שוב. הוא צדק, אסור לי לצחוק על המצב שהיינו בו.
"חולת נפש…" מלמל.
"אתה לא יודע עד כמה זה נכון," אמרתי לו בקול יבש. טוב, בעצם הוא כן ידע. הוא חווה את זה על בשרו.