מי אני ומה שמי- פרק 9
מיס ריד, לא ישנת כל הלילה?" שמעתי את קול המורה קורא וקפצתי בבהלה, מרימה את ראשי מהשולחן. כל הילדים בכיתה התחילו לצחוק. לא הבנתי למה היא קוראת לי בשם משפחתי ולא בשמי הפרטי, הייתי צריכה להזכיר לעצמי שוב שדקטר מת ומי שקרא בשמי היה דניאל ולא הוא.
"למען האמת כן. לא ראיתם אתמול בחדשות? דקטר ועוד איזה בריון ענק בשם ג'וס נרצחו ואני החשודה העיקרית," אמרתי את האמר בידיעה שאין מצב שייקחו את זה ברצינות.
"אני באמת מצטערת לשמוע, אבל יש לך עכשיו שיעור לשון ולמרות שאת הטובה ביותר בכיתה, גם את צריכה להקשיב." היא הצביעה על הלוח שעליו נכתבה הכותרת 'שם המספר' באותיות גדולות ושחורות. כמו שחשבתי, היא לא האמינה לי. כנראה ישדרו את זה רק היום בערב.
"מה ש'תגידי… תראי היום בערב את החדשות ואולי תביני שאני דוברת אמת. בכל מקרה, גם אם תרצו לתפוס ולהסגיר אותי, אני כבר לא אהיה פה," כמעט ירקתי את המילים האלה על המורה מרוב כעס. "כל טוב לכם, ילדים טיפשים שלא מבינים מה יש להם בידיים עד שהם מתים," קראתי ויצאתי מהכיתה, טורקת אחרי את הדלת.
"גברת ריד! חזרי עכשיו לכיתה!" שמעתי את המורה צועקת אלי, לא הקשבתי. לבית הספר הזה לא מגיע שמישהי כמוני תלמד בו. הוא נחות מדי.
הסתובבתי ברחוב בוא נמצא בית ספרי לשעבר. היה זה בוקר אפלולי למדי ובשמיים נראו עננים אפורים וכבדים וגשם קל התחיל לרדת. "תזמון מושלם…" רטנתי לעצמי והגברתי את מהירות צעדי בחיפוש אחר מחסה.
הגעתי לאיזו חנות קטנה בקצה הרחוב שבמקרה עוד הייתה פתוחה ונכנסתי אליה. זו הייתה מן חנות מזכרות ככל הנראה, היו בה כל מיני כדורי בדולח או פסלונים מחרסינה או זכוכית ואפילו תצלומים של מקומות באזור כמו מפלים או יערות או הצוקים שאהבתי לטפס עליהם בשעות הפנאי. זה נראה כמו מקום צנוע ומזמין ומאחורי דלפק עמדה מוכרת ועל פניה היה נסוך חיוך נעים. "את מחפשת משהו?" שאלה אותי, קולה רך ומזמין.
"כן. מקום מסתור מהגשם," עניתי לה והרגשתי שזו הייתה חוצפה מצידי להיכנס ככה לחנות בלי כוונה לרכוש משהו.
"את תיירת?" היא שאלה, כנראה לא הבחינה בתיק שלי.
"לא, ברחתי מבית הספר." רציתי לחנוק את עצמי באותו רגע. מה פתאום אני אומרת לה מה אני עושה שם, ועוד מגלה שברחתי. "אני מצטערת, אין לי כאן כסף כך שאני לא יכולה לקנות משהו. אני יכולה ללכת אם תרצי," הוספתי בנימוס והתקדמתי לכיוון הדלת.
"ולתת לך לשוטט ככה ברחוב כשיורד כזה מבול? מה פתאום," אמרה בחמלה. "בואי, אני אביא לך מגבת. כולך ספוגה מים," הוסיפה ופנתה לחדר צידי באחורי החנות.
"תודה," אמרתי אחרי שהביאה לי מגבת וספל תה. לא הבנתי למה אני כל כך מנומסת אליה או למה היא כל כך נחמדה אלי. איש לא היה נחמד אלי, אף פעם. הרגשתי צורך להחזיר לה טובה כמו שהיא עשתה לי אך לא ידעתי איך לעשות זאת. "יש משהו בו אוכל לעזור לך?" שאלתי, מנסה למצוא כיוון.
"אורחים לא צריכים לעזור, ילדתי," ענתה לי ורק אחרי ששמעתי אותה אומרת את המילה 'ילדתי' בחנתי אותה בתשומת לב והבנתי שהיא יותר מבוגרת משחשבתי. שיערה האפיר זה מכבר ועיניה הירוקות הביעו דאגה רצון לעזור. היא לבשה שמלה לבנה ופרחונית ונעלה נעלי עבודה חומות וגדולות. היא בקלות יכלה להיות לי לסבתא.
"אבל עזרת לי, למרות שאת לא מכירה אותי. אני חייבת להחזיר לך על זה איכשהו." התעקשתי.
"אם את כל כך רוצה לעזור לי, תסבירי לי למה ברחת מבית הספר," אמרה, ויכולתי לשמוע שמץ של אהדה בקולה. ממתי אנשים מעודדים נערים לברוח מבית הספר?
"המורה עצבנה אותי." לא הבטתי בה, לא רציתי לספר לה את הכל.
"לא בורחים מבית ספר רק בגלל שהמורה מעצבנת." צחקה והוסיפה, "למה באמת ברחת משם?"
"את תשנאי אותי אם אספר לך." השפלתי מבט.
"אני לא בן אדם ששונא אנשים רק בגלל דברים שעשו, את יכולה לספר." היא נשמעה קצת נעלבת.
רציתי לסטור לעצמי באותו רגע. לא רציתי לספר לה על מה שקרה, אבל גם לא רציתי לאכזב אותה -או מה שלא גרמתי לה- עוד יותר. אז הכרחתי את עצמי לדבר, "אמרתי להם משהו למרות שידעתי שהם לא יאמינו לי וצדקתי."
"מה היה המשהו הזה?" שאלה בהתעניינות.
"רצחתי מישהו שרצח את ידיד שלי לפני יומיים בגלל איזה פגם שיש בי ואני קוראת לו 'טירוף'" אמרתי את זה כל כך מהר שהייתי צריכה להסדיר את נשימתי בסוף המשפט. הרגשתי הקלה עצומה אחרי שאמרתי את זה, הפעם באמת הקשיבו לי. לא ידעתי אם זה טוב או רע שהקשיבו לי.
הבעתה של המוכרת השתנתה להבעת דאגה. "אני מבינה איך את מרגישה עם זה," אמרה ברכות.
"רגע. את מאמינה לי?" לא הבנתי.
"כמובן שאני מאמינה לך, רואים שקשה לך לספר את זה כך שאין שום סיבה שזה יהיה שקר."
"ו… את לא מתכוונת לגרש אותי מכאן עכשיו כדי שלא יחשבו שאת מקושרת לרצח?" ניסית להבין איך גלגלי השיניים בראשה פועלים.
"זה תלוי. מה תעשי אחרי שזה יפורסם בחדשות?" שאלה.
"אני אברח מכאן, מן הסתם." לא הבנתי את שאלתה.
"בריחה זו תוצאה של פחדנות, אני לא חושבת שאת פחדנית." הנידה בראשה.
היא טעתה, אני מאוד מפחדת. לא מהמשטרה, אני מפחדת מעצמי, מהדברים האיומים שאעשה בעתיד ושעשיתי בעבר. "תודה לך שנתת לי חומר למחשבה. אולי בזכותך לא אברח מהעיר ואפילו אסגיר את עצמי," הודיתי לה.
"הגשם נחלש, את יכולה לצאת עכשיו." החוותה בידה לכיוון דלת החנות.
הנהנתי בחיוך ויצאתי. מהרהרת בדבריה בדרכי חזרה.
תגובות (2)
דווקא פרק יפה, אני אוהבת שהמוכרת שינתה לה את המחשבות, תמשיכי :)
אני מניחה שאני קצת באיחור, לפרק הזה ולסיפור כולו בכללי, אבל אני רגילה ללהיות באיחור ^^. רציתי לומר שנורא התלהבתי מהסיפור והוא כתוב ממש יפה, זה הסיפור הראשון מזה הרבה זמן שגרם לי לשכוח שאני שומעת מוזיקה ונמשכתי לגמרי לתוך הסיפור. אני ממש מקווה ולמעשה דורשת שתמשיכי את הסיפור, רק דבר קטנטני שאני מקווה שלא יציק או יפריע או יפגע בך יותר מידי (כי לשם שינוי זאת ממש לא הכוונה שלי…) הרגשתי כאילו הסוף עבר מהר מידי. כאילו אני לא עיכלתי את השיחה בין המוכרת לביין דיין ודיין כבר הבינה מה לעשות ואלא אם כן דיין היא כמוני פועלת בלי לחשוב ואני מאמינה שהיא לא, אז אני בוחרת שפשוט לא היה לך מה לכתוב…
לפעם הבאה באמת יכול להיות ממש טוב עם תקראי פעמיים ותבדקי שהסיפור עובר בקצב שאת רוצה.
נ.ב בכנס האנימה האחרון שהלכתי אליו (עולמות) אני התחפשתי למאקה ^-^