או הו, עדיף שלא תקראו

Glozi 04/05/2022 287 צפיות 2 תגובות

אז, מה אתה עושה כשאתה קולט ששום דבר לא יתקן אותך?
הכדור לא יתקן, הבירה לא תתקן, הפייסל לא יתקן, הטלוויזיה לא תתקן, החברים לא יתקנו, חיות המחמד לא יתקנו, בת הזוג לא תתקן, המשפחה לא תתקן, אלוהים לא יתקן אותך.
אתה לבד. לא במישור הפיזי, סה"כ אתה מוקף באנשים. אבל בראש שלך? זה כבר סיפור אחר. אין לי בעיה עם המונח "מחלת נפש", אני משתמש בו כבר שנים. מספיק זמן בשביל להבין שזאת רק דרך להגדיר, ואפילו לא אחוז אחד מהפיתרון. ומה הפיתרון? ובכן…

ניסוי וטעיה. זה המשפט שהכי מתחבר לי לקונספט של תרופות פסיכיאטריות. לפעמים זה עובד טוב אבל מפסיק להשפיע, לפעמים זה עובד טוב אבל מחמיר למשהו יותר גרוע ממה שאי פעם היה לך ולפעמים זה יותר גרוע ממה שאי פעם היה לך בלי שזה יהיה טוב.

טיפול זה כבר משהו קצת יותר מועיל. אחרי 5 שנים של פסיכולוגים אני שמח להודיע שאני די סגור על מה הפאקים שלי ומדוע הם שם. כלומר, עד שיצוף עוד איזה זיכרון מודחק שיטלטל את החיים הגם ככה מטולטלים שלי עוד יותר. ואולי לא, אולי זה באמת כל מה שיש. קשר סביר עם האמא, פחות סביר עם האבא, בריונות יומיומית בבית הספר והופ: יש לכם ילד בן 8 שאובססיבי למוות. אל תרחמו עדיין על הילד הזה, הוא יזכר בעובדה הזאת רק בגיל 25.

אז בואו נדבר על מוות. יום טוב לזה, לא? יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאולי לחיים באמת אין משמעות. משתחרר מצה"ל, אחרי שירות ארוך ומלא בריגושים (לטוב ולרע), מגיע יום שישי בצהריים ואני מקבל הודעה בוואטסאפ:
"היה פיגוע בפלוגה".
אני לא אשכח את הרגע הזה. בחיי, עם כל הסיבות האפשריות לזיכרון המסריח שלי, את זה אני לא אשכח. לאט לאט מקבלים פרטים: מי היה אמור להיות באותו סיור, מתברר שהם הוחלפו בצוות אחר, מי החליף, אה, זה הם, חברים שלי. רגע. מה קרה להם? אמבולנס? הרוגים? מי הרוגים? אה, הוא נהרג. חבר שלי.

בלתי אפשרי לשכוח. האמת, לא ניסיתי. באלוהים, הכרתי את זיו מעט זמן, אבל הוא כל כך הספיק להיכנס לי ללב כי זה פשוט הבן אדם שהוא היה. אם הייתם פוגשים אותו הייתם מגלים את זה בעצמכם: הוא לא ניסה להיות כזה, הוא פשוט היה כזה. קיטשי לדבר ככה על המתים, אבל אני באמת חושב שהוא הבן אדם הכי מלאכי שפגשתי. היה לו את החיוך הכי מדבק שראיתם, שילוב קורע מצחוק עם עיניים שדורשות שעות שינה שאף אחד לא נותן למפקדי מחלקות קרביות. בואנה, זה פשוט געגוע. זה מה שזה. מעבר לכאב, מעבר לשכול, מעבר לייאוש – אתה פשוט מתגעגע לבן אדם. אתה לא תדבר איתו יותר בעולם הזה. אולי בעולם הבא, אם יש. איזו גלולה מרה זאת לבלוע. אני זוכר שביום הראשון שאחרי השבעה, נסעתי עם אמא שלי באוטו אחרי שבוע שבו כמעט ולא תקשרתי איתה. בכלל לא הייתי בבית, רק התרוצצתי בין בתי חולים להלוויה ולשבעה ולישיבות עם החברים שחולקים ביחד איתך את אותו הכאב, דבר שעוזר אבל לא משכך. שבוע מטורף של לישון עם עוד שני בבונים שעירים במיטה וחצי המסכנה שלך ואז לקום בבוקר וללכת איתם להדפיס אלבום תמונות מרגש של מישהו שאתה רוצה לחבק ואתה לא תחבק כי הוא מת. ובסוף השבוע הזה, כשישבתי באוטו עם אמא שלי, אני זוכר שהתחילו לרדת לי נהרים של דמעות מהעיניים, אבל הייתי רגוע. ניגבתי את הדמעות עם הטישו שאמא שלי הביאה לי, ואמרתי לה שלמדתי עוד לקח אחד אחרון בצבא. היא ענתה לי שהיא והבת דודה שלי השלימו מהריב המטומטם שלהם שנמשך חודשים ואני בטוח שאם תשאלו אותן הם לא יזכרו על מה הריב היה בכלל.

זה מוות. פתאומי, לא הוגן, תמיד שם, מכניס לפרופורציות. מחשבה פשוטה: אם לא היה מוות, לא היינו ממהרים כל כך להגשים את עצמנו. זה יכול לקרות בידי המזל\גורל\אלוהות\גרסה ניהליסטית כלשהי של הקונספט, זה יכול לקרות בידי אדם אחר וזה יכול לקרות בידי עצמך. ובתוך כל אחת מהקטגוריות האלה, ישנם אלפים על גבי אלפים של הסתעפויות ל"איך". זה משנה משהו? בסוף התוצאה תהיה אותה התוצאה – מוות. אין דבר יותר סופי ממוות, דבר שרק מעצים את הזמניות של החיים.

אז בואו נדבר על החיים. הם טובים? תלוי את מי תשאלו. אני אענה בעצמי על השאלה – לא ואו. קושי בלצאת מהבית, קושי בלתפקד במשימות הכי פשוטות שיש, חרדה אין סופית, שנאה עצמית אין סופית, רצון לחידלון אין סופי, דחפים לפגיעה עצמית, נטייה להתמכרויות, חוסר יכולת לישון בלילה (נכתב ב4:13AM). לא מתלונן, רק מסכם בקצרה. אל תבינו אותי לא נכון – החיים הם הרבה יותר מהחרא שצריך להתמודד איתו, אבל באותה העת – צריך להתמודד עם החרא. ובמקרה שלי, כל הזמן. מחלות נפש זה דבר אמיתי הרבה יותר ממה שתיארתי לעצמי בהתחלה. דיכאון מתחיל ב"אני לבד ואף אחד לא מבין אותי" וממשיך ל"כולם לבד ואף אחד לא מבין אותם". מה אתה עושה, כשאתה מבין שהעולם הוא לא מה שהבטיחו לך, ואין לך מה לעשות בנוגע לזה? אם יש לכם את מה שיש לי, הראש שלכם הקפיץ את ההודעה הבאה:

"תתאבדו".

ככה קל לו. מילה שקל לזרוק באוויר, עם הקונוטציות הכי חמורות שיש. הרי מוות משאיר חור בליבם של כל מי שאהב אותך, במיוחד אם הם ירגישו שהם יכלו למנוע את זה. וגם, חבל. חיים רק פעם אחת™ ככל הידוע לנו. חבל לעשות את זה בעצמך, כשיש כל כך הרבה שרצית ולא הספקת. וזה נכון, וזה המאבק. הכול במציאות שלך זועק לך לסיים עם זה כבר, ואתה מתעקש להמשיך. לפעמים זה מרגיש שאתה משתפר, לפעמים זה מרגיש כאילו אתה תכף קופץ מגג, ולפעמים אתה במקום מוזר באמצע. והכול זה מוות.

מוות עבר רומנטיזציה בחברה האנושית. טקסים, ספרים, סרטים, סדרות, שירים, משחקי מחשב, פודקאסטים, אקדמיה, ציוצים, ימי זיכרון לאומיים. איפה שלא תחפשו – תמצאו מוות. מוות עצוב, מוות מצחיק, מוות מרגש, מוות מותח, מוות מכל סוג אפשרי. זה הגיוני בסה"כ, אין חוויה אנושית יותר אוניברסלית מהמוות וההתמודדות איתו. ברגע שתשימו לב לזה – לא תוכלו להתעלם יותר. והוא שם, עדיין, עוטף אתכם בכל רגע אפשרי. איך זה יקרה? תאונה? מפרצת במוח שלא ידעו עליה בכלל עד שהיה מאוחר מדי? רוצח סדרתי? מפחיד ומסקרן בו זמנית. ויש רק דרך אחת לגלות, ויש רק דרך אחת שבה אתה נמצא בשליטה על ה"איך". עצוב, אבל נכון.

מה כל כך חשוב בשליטה? אוקיי, תדמיינו שמעכשיו אין לכם שליטה על הזרוע החזקה שלכם. האם זה אומר שהיא לא עושה כלום? לא, היא רק לא עושה את מה שאתם אומרים לה. היא עושה מה שבא לה. ובא לה לתפוס לכם את הגרון ולא לעזוב אותו עד שתצא נשימתכם האחרונה. ככה מרגישה אובדנות, חוסר שליטה על עצמך, או לפחות על יצר המוות שלך. קלטתם את הקאץ'?

בשביל להפסיק לפחד ממוות, צריך למות. איזה דיסוננס מטורף, התפקעתי מצחוק כשחשבתי על זה בפעם הראשונה. מאז שמתי לב לעוד מלא פעמים שבהם הדיכאון היה הרבה פחות הגיוני ממה שחשבתי. עלק רציונליזציה, זה הכול רק תירוצים לברוח. ממה המוח הזה כל כך משתוקק לברוח? הרי היחיד שעדיין פוגע בו זה הוא בעצמו, בנקודה הזאת כבר יותר מכל דבר אחר. כאילו כן, זה בהחלט גם אני, אבל בואו נגיד שצריך שניים לטנגו. כמו שאמרתי, שליטה זה נזיל.

לסיכום, נחזור לשאלה המקורית. מה אתה עושה כשאתה קולט ששום דבר לא יתקן אותך? קודם כל, להירגע. לדבר עם מישהו. כולם ישנים? תכתוב את זה. עדיין לא שחרר? תתקשר לער"ן. לוקח להם זמן לענות אבל שווה את ההמתנה. נרגעת? מצוין. ועכשיו להיזכר – אתה תהיה בסדר. אתה הרי מתאמץ, ועובד על עצמך, וממשיך להיפתח למרות שהכול צועק לך להיות סגור. ממשיך לחקור, את עצמך ואת השאר, כי בסוף זה עלול להוביל למשהו טוב. בסוף אתה עלול לחשוב שאף פעם לא באמת היית שבור.


תגובות (2)

אתה מקסים ומרגש וכותב נפלא.
הקטע עשה לי חנוק בנשמה, גם כי היה דארק מאוד וגם כי הטיפת אור הייתה באמת רק בקצה המנהרה, קצה הקטע.
וזה כואב לי. כל כך. כאילו היינו אחים. אבל אנחנו אחים, איכשהו, רגשית, נשמתית.
אז קבל חיבוק מקלדתי,
מקווה שדרכו החום והרוך יפיגו קצת את העננים.

05/05/2022 20:19

    תודה רבה :-)

    07/05/2022 14:27
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך