גשם

כשהאנשים נופלים מהשמיים, אני לא מסתכלת. אני רק שומעת את קול פגיעתם בקרקע הקשה. גשם כבד של גפיים מתנופפות בפראות ופרצופים מתעוותים, מטביע את העיר. אני ממשיכה ללכת בראש מורכן, מתעלמת כמיטב יכולתי. הם זולגים משולי הגגות, מהמרזבים, רטובים ונוזליים. הם כולם אחד.
הם קמים די מהר, לא טורחים לנער את האבק מהמכנסיים, לפני שממשיכים הלאה. לא ברור לאן. פשוט זורמים בשצף אל החיים. אף אחד לא טורח לעצור ולשאול למה. הזרמים שונים, אבל ההבדלים שוליים. כולם זורמים בסופו של דבר לים. חלקם בוחרים בדרכים עקלקלות, אבל נשארים תמיד ביחד. האחרים נקווים לשלוליות ועומדים בצד הדרך, מקווים לטוב.
המסכנים שאיבדו תקווה, מוטלים שבורים לצד הדרך. הם נפלו כמו ברד. התנפצו למגע החיים. באמת שקשה להאשים אותם. לידם אני עוצרת, עוצמת עיניים מתות, ומנגבת את שבילי הדמעות החורצים תלמים בבשר הרך של הלחי. הם שוכבים בדממה בשלוליות של מים עכורים, של אלו שלא התגברו על לכתם. קשה לקבוע בוודאות, אבל באוויר יש ריח של עצב. זה מה שמדרבן אותי להמשיך הלאה. אני ממשיכה לצעוד בין האנשים, הפנים שלהם מרוחות, חסרות צורה. זהות, כמו טיפות מים. אני מנסה להרגיע את עצמי, לסלק את מראות האנשים המרוסקים, אבל העיניים שלי מעקצצות. ומתחשק לי לבכות, דמעות של אנשים.