הנוף של תל אביב

את הפתקית שהשאיר לה על התיק השחור הקטן שהיה צמוד אליה, הצליחה עוד איכשהו לפתוח למרות שאצבעותיה קפאו מקור. "תפגשי אותי במגדל העגול, קומה 49, אם תפני שמאלה, תמצאי מסדרון נטוש עם נוף מרהיב לכל תל אביב. היום ב22:30".

האוטובוס לא נראה קרוב למגדלים, ובכלל, היא לא רצתה מלכתחילה להגיע לשם אבל משהו בלפגוש אדם זר שהיא לא מכירה וכל מה שהצליחה לזכור מהאדם שישב מולה זה את נעליו האלגנטיות והמכנס שנראה מחויט כי הניחה ראשה לשינה עמוקה בנסיעה, גרם לה לקוות שאכן הוא הותיר את הפתקית על התיק שלה.

בדיקה זריזה בלוח הזמנים של הקו בו נסעה הראתה שיש לה עוד רבע שעה של נסיעה. היא הגבירה את המוזיקה באזניות כדי להתעורר מעט, הוציאה פחית קפה שעוד הצליחה להישאר קרה מתוך התיק וניסתה מאד לבדוק שהאיפור שלה לא נמרח לגמרי, ושארית היום לא נראית על פניה.

הנסיעה חלפה מהר, מהר מדי. דופק ליבה האיץ אך רגליה עקפו אותו בתאוצה ובלי לשים לב להמולת האנשים שמסביב, היא כבר היתה בכניסה למעלית, ממתינה להגיע לקומה 49 במגדל העגול והמואר שרואים אותו מכל מקום. המעלית מגיעה, צלצול הפעמון שלה נשמע נעים וקטן, כמו מבשר טובות על משהו חדש ומרגש שהולך לקרות.

היא נכנסת אליה, ונעמדת בסופה, צמודה למראה, מביטה בעצמה לרגע כשהיא שוכחת שיש עוד המון אנשים איתה. האודם מעט מרוח, השחור מתחת לעיניים כבר לא מדויק והפן של הבוקר על שיערה הבהיר כבר הפך להיות חצי גלי. היא מנסה עוד איכשהו לדייק את האיפור, לסדר מעט את השיער, ליישר את החצאית ואפילו את החזיה שבאותו רגע מעט הציקה לה כי החליטה להתמקם במקומות אחרים תוך כדי שנרדמה באוטובוס.

כחכוח בגרון של הגבר שלידה שניסה לסמן לה שרוב המעלית מסתכלת עליה, גרם לה להפסיק. לקומה היא הגיעה לבדה. דופק הלב מואץ והגוף שלה הגיב בהתאם. פתאום הרגישה שאולי היא לא לבושה מתאים. אולי זה בכלל דייט? אולי זה סתם מפגש של מישהו שרוצה להכיר אותה ויחשוב שהיא מרושלת ולא משקיעה? אולי זה ריגוש מטורף של משהו חד פעמי כמו שהגוף שלה מרגיש כשהוא החל לבעור ולהיות חם רק מהמחשבה?

צלצול פעמון המעלית שהגיעה לקומה מעיר אותה מהמחשבות, והיא צועדת החוצה. הקומה ריקה, חשוכה, וכל מה שניתן לראות זה רק את האורות המופלאים של תל אביב מבין הזכוכית המחוסמת, שמאירים את הרצפה.

היא צועדת בחשש, ורק צעדיה נשמעים בהד המסדרון אליו פנתה, ומאחריה נסגרה דלת קטנה שהותירה רק אותה בתוך סמטת מסדרון עם אורות מופלאים. בעוד היא עומדת מהופנטת מהנוף, נשמע שוב צלצול המעלית, וצעדים מתונים, רגועים, נשמעו ממנה החוצה.

מנסה להתעלם, כדי לא להתרגש מדי, היא מתקרבת אל הזכוכית ונצמדת מעט כדי לנשום אל תוך עיניה את הנוף עוד. תוך כך, הדלת של המסדרון הקטן והמבודד נסגרת, ומתוך האורות היפים היא יכולה להבחין בצידי עיניה בדמות של גבר שמתקרב אליה. "יפה מאד" היא שמעה את לחישתו באוזנה תוך כדי שחשה בחום גופו מרחוק, טרם נגע בה.

"אל תסתובבי, עד שאני אומר לך" המשיך בלחישה שחשפה מעט מקולו הנעים באוזנה, והיא כבר הרגישה איך גופה מתחמם והופך נוזלי לאותו רגע נעים.
ותוך כמה רגעים יד אחת נשלחה אל מתחת מעל החצאית שלה, כשהיא מרגישה את חום ידו המלטפת וידו השניה לאט לאט ממשיכה מטה יותר. עיניה נותרו ממוקדות בנוף המרהיב, הגוף שלה נצמד עוד יותר לזכוכית הקרה, אך היא הרגישה חום אדיר בזמן שתוך כדי הליטוף, אותו קול נעים וידיים חמות נצמדו אל גופה וכך יכלה להרגיש את החיכוך הנעים שגרם לה לרגע אחד להצטער על כך שאף פעם לא חשבה להסתובב בתיק שלה עם בגד להחלפה, בדיוק למצבים..כאלה?

על מי היא עובדת, למי באמת קורים מצבים כאלה? תוך כדי שהוא מתחכך בישבנה וידו מגששת היא חושבת כמה היא גאה בעצמה שהסכימה להרפתקה הזאת.

ללא שום ספק, תל אביב מעולם לא נראתה לה יפה ומושכת כמו אותו הערב.