חצי-חצי

המדינה אליה אני שייכת:

שער הירח בכניסה לגינה הקטנה שלנו הוא המקום האהוב עליי, ותמיד יהיה. אני מהססת לפני שאני מתיישבת תחתיו, בצילו של עץ הערבה הזקן שלנו.
נהגתי לשחק בצילי העץ הזה שהייתי קטנה, כשאימא יצאה לקנות מצרכים לקראת ארוחת ערב. נהגתי להתגנב לשם ולדבר אל הפרחים ; לספר להם סיפורים ובדיחות, מאחר ולא היו לי חברים אחרים בגילי בסביבה.

הכפר שבו גרנו היה מה שנקרא כפר רפאים. הצעירים עזבו, ונשארנו רק אני ואמא ועוד כמה משפחות, כי אמא אמרה שחשוב להמשיך את המורשת. כדי לקנות מצרכים טריים אמא הייתה הולכת ברגל עד לאחד מהשווקים המקומיים בכפר שליד, מותירה אותי לבד. את אבא מעולם לא הכרתי, אבל לפי מה שראיתי בתמונה בחדר השינה של אמא – סיני הוא לא היה. למעשה, תמיד תהיתי אם אני דומה יותר לו או לאמא, אם הוא אהב לרוץ בשדות כמוני שהיה לו יום קשה, או אם הוא העדיף להתכרבל עם כוס תה צמחים חם כדי להשכיח הכל, כמו אמא.

"לי-מיי!", אני מסתובבת ורואה את אמא פותחת את שער הכניסה, בידה שקית מצרכים. חצאית המשי האדומה הארוכה שלה נתפסת באחד מסוגריי השער, והיא מחלצת את הבד במיומנות, בזמן שאני ניגשת בזריזות כדי לעזור לה לסחוב את המצרכים חזרה הביתה. רוטב סויה, חבילת שומשום שחור, אטריות אורז ,בצל ירוק וקצת ירקות. שוב מרק לארוחת הערב? לאמא מתחילים להיגמר הרעיונות.

אמא מפעילה את הרדיו ומקלפת את תפוחי האדמה בשתיקה, בזמן שאני מאדה קצת בצל למרק. אבל שהשיר מתחיל להתנגן אני לא יכולה שלא לתהות מה פשר השיר שאליו אני מקשיבה.