אהבה גדולה מהחיים… ומהמוות. (פרק רביעי)

עיניי נפערו. נשמתי נעתקה. מולי עמד הנער, או רוחו של הנער הכי יפה תואר שראיתי בחיים. גוון שערו חום ערמוני, עיניו חומות עם גוון נוטה מעט לדבש ושפתיו מלאות. הייתי בשוק.
"מה?" הוא שאל. הוא באמת ובתמים לא יודע שהוא כזה חתיך.
"אתה.." מילמלתי, עדיין לא מסוגלת להבין. המוח הקטן והפשוט שלי לא הצליח לקלוט את העובדה שנער כזה הסתכל לכיווני בכלל.
הוא חייך. "אז… עכשיו כשאת רואה אותי…"
"אני עדיין בשוק.. "
"את מגזימה.."
גיחכתי.

ישבנו על המיטה, דיברנו.
"אז.. מתי נפטרת?" וואו. זו שאלה שלא שואלים בכל יום.
"באלף שמונה מאות ושלוש עשרה. צעיר לא?"
"מה?!"
"כן."
"אז.. למה בכלל התעניינת בי? מאיפה היכרת אותי? ולמה מהרגע הראשון שדיברתי איתך הרגשתי שאני מאהבת שלך כבר שנים על שנים?"
"וואו. זה.. מסובך. כשהייתי עוד חי, הייתה לי חברה." פרצופי התחלף ממשועשע לרציני. "לא.. זה לא מה שאת חושבת.. החברה הייתה את. בעצם.. הגילגול הקודם שלך."
"אז גילגול נשמות… אמיתי?"
"כן. לכל אחד לוקח זמן שונה לחדש את נשמתו."
"אוקי." ניסיתי לעכל את המידע החדש.
"אז בקיצור כשמתי.. כל כך התגעגעתי אלייך.. נשמתי התענתה כל יום מחדש בלעדייך. כשהתוודה לי שגלגול נשמות אכן קיים הקדשתי את מאתיים השנים האחרונות לחיפוש אחר גלגולך המחודש. את מרגישה את זה מפני שאם בגלגול הקודם היה לך רגש מאוד חזק למישהו, אפילו שנאה, כשתפגשו בגלגול המחודש עדיין תתרחש ביינכם איבה לא מוסברת."
"וואו."

בעודי מקשיבה – חצי לא מקשיבה להערות המורה בנושא פיזיקה קוונטית הרהרתי בדבריו. הוא עכשיו בבית. כשאני ויותם בבית הספר ואמא ואבא בעבודה מיכאל חוגג בבית. הו.. מיכאל..
"שירז?" קולה של מיס באג' ניער אותי ממחשבותיי.
"תוכלי לענות לנו על השאלה ששאלתי?"
"אמ.. אני.. אני חושבת.."