'את קושרת את ליבך אליי..ואני אלייך' פרק 5.

פרק 5 –

מנקודת המבט של רן –

עשיתי כמה טלפונים, ארגנתי אנשים שיבואו לאשדוד לפתיחות (מרוץ מכוניות)
מהקניון עד לבית הספר, "בטעות" יגיעו לשם משטרה וזה יהיה הכי חריג, ואני יעוף מהעיר הזאת!
נסעתי לחניה של הקניון וחיכיתי.
אחרי כמה זמן מכוניות התחילו להיכנס
"מה קרה קטנצ'יק נעלמת לנו?" אחד מהם צעק אליי והתקרב
"להרגיע את הרוחות" אמרתי ונתתי לו חיבוק
"התגעגע להפסיד לנווו" עוד מישהו אמר
"ניראה לי שמחת שלא הייתי, שגם אתה היית מנצח אח שלי" אמרתי וקרצתי לו
"הופה קטנצ'יק פתחת את הפה" זה שנתתי לו חיבוק אמר
"אתה חייב להפסיק לקרוא לי ככה, אני מרגיש ילד"
"אתה הכי ילד כאן, אז אתה קטנצ'יק" הוא אמר ונשען על הרכב שלי
"באמא שלי צריך לקחת את הרכב שלך למוזיאון עתיקות מרוב שהוא ישן" מישהו אמר לי, אותו דווקא לא הכרתי, פעם ראשונה שאני רואה אותו.
"למה? באיזה רכב אתה נוסע?" שאלתי בהתגרות
"בזאת" הוא אמר והצביע על פרארי דאגם 458 שנת 2013, צבע אדום מבריק..הסתכלתי בשוק
אין כאלה בארץ, אולי שלוש בלחץ, הסתכלתי עליו עוד הפעם, כולו מותגים.
"מה תחון בכסף כמוך עושה בפתיחות?" שאלתי בביטחון, אף פעם לא מראים חולשה.
"לא בשביל הכסף..בשביל הכיף" הוא אמר
"עזוב לא בשבילך כאן, לך" אמרתי
"מפחד להפסיד?" הוא שאל בהרמת גבה
"אל תסתבך קטנצ'יק יש לו מנוע יותר טוב וחדשני משלך"
"אני ואתה ראש בראש" אמרתי
"מה אני יזכה כשאני ינצח?"
"אתה מנצח אתה מקבל את הרכב..אם אני מנצח הפרארי אצלי" אמרתי בביטחון
"אתה באמת חושב שתוכל לנצח עם הרכב הזה?" הוא שאל בזלזול
"עזוב אותך אתה סתם תישאר בלי אוטו" מישהו אמר לי
"אני בטוח" אמרתי, שונא ילדי שמנת, כבר אמרתי?
"ומה יכול להבטיח לי שאתה תביא לי את הרכב אם אני המנצח?" הוא שאל
"כולם פה קופצים עליי מכות, אבל בלי רחמים..מכות של החיים, ואם אתה לא מביא קופצים עלייך במכות, סגור?" שאלתי
"תיפרד מהאוטו שלך" הוא אמר בחיוך מנצח
"ברור שנפרד, בכל זאת..פרארי יהיה לי עכשיו" אמרתי בבטיחון
הוא הוריד את החיוך והסתובב למכונית
"קטנצ'יק אני לא רוצה להרביץ לך אבל.."
"מילה זאת מילה. אם צריך תרביץ, סמוך עליי הכל יהיה בסדר"
"חבל, יש לך פנים יפות" הוא אמר
"יצירת אומנות" אמרתי בקריצה ונכנסתי לרכב

-שעה אחרי-

זה אשכרה 5 ענקיים שבאים עלייך במכות..
פחדתי, אני לא ישקר.
אבל זה מה שאני אמרתי לא?
צריך לעמוד במילים..
עצמתי עיניים והסתובבתי, לא לראות איך זה קורה..
לא הייתי מסוגל לזוז, כאילו זה באמת קורה!
ריחמתי על הבן אדם..
למה הוא לא משחרר את המפתח וזהו? עם כל הכסף שיש לו שיקנה עוד רכב כזה.
פ'ח שמעתי את המכה הראשונה, כל מכה שומעים כאילו משהו נשבר
איזה כח יש לבני זונות האלה!!
שמענו את הרעש של המשטרה, נעמדתי במקום בלי לזוז..כולם רצו למכוניות או שחלק התחבאו
רק אני נשארתי וזה שהפסיד ברצפה עם דם ניראה לי חצי מת
הגיעו שתי ניידות
"מה קרה פה?"
"אני עשיתי את זה" אמרתי, הפלתי את זה על עצמי
"למה??" אחד השוטרים שאל
"אני לא חייב לדבר בלי עורך דין" אמרתי
"אתה עצור" הוא אמר והכניס אותי לניידת ונסע

-יום אחרי-

"אני לא מבינה אותך רן! למה עשית את זה??" ליה שאלה
"אמרתי לך, הוא לא דיבר יפה"
"אז כל מי שידבר איתך לא יפה תצטרך להרביץ לו?? למה אתה בפרוייקט הזה?"
"לא יודע..תגידי לי את" אמרתי באדישות
"אני לא יוכל להגן עלייך כל פעם, אנחנו עוברים עיר..וזאת תהיה הפעם האחרונה שדבר כזה קורה
פעם הבאה זה יהיה בלתי נשכח" היא אמרה
"תארוז, עוד הלילה אנחנו נכנסים לבית החדש, הפעם אנחנו נהיה באותו בית" היא אמרה ויצאה מהבית

-מנקודת המבט של נוי, יום אחרי-

"נו מאמי את עדיין כועסת עליי?" עומר שאל אותי
"כן" אמרתי יבש והסתובבתי לצד השני
"נו כמה אני יכול לומר סליחה, עברו 3 ימים!" הוא אמר בטיפה עצבים
"אני צריכה קצת להיות לבד..נדבר עוד מעט" אמרתי קמתי מהספסל ועברתי לספסל רחוק
ולבד.

מנקודת המבט של רן –

נכנסתי בשער, עייף מת. לא ישנתי כל הלילה בגלל המעבר וליה חייבה אותי ללכת לבית ספר היום.
הלכתי טיפה, בית ספר גדול והתיישבתי בספסל.
סתם בחנתי את הבית ספר, נתקעתי על ספסל אחד, ישבה שם אחת
זאתי מהמסיבה, ששפכה עליי את הכוס וודקה..
קמתי והתקדמתי לספסל שלה
"חבל שאין לך פה איזה משהו לשפוך עליי אה?" שאלתי
היא הרימה את הראש והסתכלה עליי
"מה אתה עושה כאן?"
"עברתי לכאן..לא ידעתי שאת מכאן"
"אתה רוצה שאני יקבל אותך עם איזה בקבוק מים או שתיה?" היא שאלה
"רצוי שלא" אמרתי וחייכתי
"מה את עושה?!" שמעתי קול של גבר…