בחור אחד, אלף רגשות. פרק 4

"לקחת הכל?" ספנסר שאל בפעם החמישית.
"כן! תפסיק לשאול את זה." שמתי את התיק על הכתפיים שלי. הוא נתן לי את הכריך והמים שלי ונישק את הראש שלי. 'יום טוב." הוא אמר וחייכתי. "בהצלחה במבחנים." הוא חייך חזרה ויצאתי החוצה. לחצתי על הכפתור של המעלית וירדתי למטה. אני שונאת מעליות אבל אין לי כוח לרדת במדרגות. כן, אני עצלנית. רצתי מהר לתחנה בתקווה שלא יירד עליי גשם. האוטובוס שלי הגיע אחריי כמה דקות ומייד עליתי. אין לי אוויר. התיישבתי בסוף האוטובוס כמו שאני תמיד עושה ושמעתי את אדל.

אחריי חצי שעה שלמה, ירדתי מהאוטובוס והמשכתי ללכת לבית הספר. לפני שהבנתי, טיפות גשם התחילו לטפטף ואחריי כמה שניות, הגשם התחזק. ואם זה עוזר, מכונית עברה ליד שלולית מים והשפריצה עליי את כל הבוץ המגעיל הזה. איכס! אני לא מאמינה! רצתי מהר לבית הספר וברגע שהרגל שלי דרכה במסדרון, כולם התחילו לצחוק ולהצביע עליי. למה אני לא מופתעת? בדרך כלל הייתי מתעלמת ומגלגלת עיינים לכל אחד אבל הפעם, איך שהוא, התחלתי לבכות.
רצתי למלתחות של הבנות והתיישבתי באחד התאים. קיפלתי את רגליי לחזה שלי והנחתי את ראשי על הברכיים.

אני נראית פתטית ואני מסריחה מבוץ. "דני. דניאלה אני יודעת שאת שם." טורי דפקה על הדלת וניגבתי את הדמעות שנפלו לי מהעיינים. "קדימה, דני. תפתחי." קרלי דפקה גם אבל לא רציתי לפתוח. "דניאלה. בבקשה, תפתחי את הדלת." התרוממתי לאט לאט ופתחתי את הדלת באיטיות. אני קפואה כמו שלגון קרח. ברגע שהבנות ראו אותי הן חיבקו אותי חזק. יותר נכון טורי, קרלי פחדה להרוס את הבגדים שלה. "איך זה לעזאזל קרה?!" היא שאלה והסתכלה עליי ועל טורי. "מכונית נסעה על שלולית ואני עמדתי לידה. אני הולכת להתקשר לספנסר שיביא לי בגדים חדשים." יצאתי החוצה ונשמתי לרווחנ כשראיתי שאין אף אחד במסדרון.

"לבוא איתך?" טורי שאלה וחייכתי אלייה. "תלכו לכיתה. אני בסדר." שתיהן הנהנו והלכתי לדלתות הראשיות. נשענתי על המשקוף והוצאתי את הטלפון שלי. יופי! הוא מת בגלל המים! שפשפתי את הפנים שלי והרגשתי את הדמעות בכפות היידים שלי.
"מחכה למישהו?" הסתובבתי וראיתי את שון.
"רציתי להתקשר לאח שלי כי אני צריכה בגדים חדשים אבל הטלפון שלי מת." ניגבתי את הדמעות שלי והתייפחתי. שון נוציא את האייפון שלו ונתן לי. "תודה." אמרתי ולקחתי באיטיות את הטלפון מהיידים שלו.

חייגתי לספנסר אבל הוא לא ענה. ניתקתי את השיחה והעברתי לשון את הטלפון שלו. "מה?" הוא שאל והנעדתי בראשי. "הוא לא עונה." הוא הכניס את היידים שלו לכיסים והסתכלתי החוצה. הגשם עדיין יירד ולא היה סיכוי שאני אצליח להגיע הביתה. "מה עם אמא שלך?" הסתכלתי על שון ואחר כך השפלתי מבט. "נפטרה לפני 14 שנה." עייניו הכחולות נפתחו וניגבתי דמעה בודדה.
אני כזאת חלשה כשזה מגיע לאמא שלי.

"אני מצטער. לא התכוונ…-" קטעתי אותו בכך שהנעדתי בראשי. "זה בסדר, לא ידעת." נשענתי שוב על המשקוף והסתכלתי על הגשם. הטלפון של שון צלצל והסתכלתי עליו.
"אני חושב שזה בשבילך." הוא נתן לי את הטלפון וניגבתי את הדמעות עם היד שלי.
"ספנסר? תוכל לקחת אותי?" שאלתי וחיכיתי לתשובה ממנו. "מה קרה? את חולה?" שמעתי את הדאגה בקול שלו. "לא, אני פשוט נרטבתי. תוכל לקחת אותי?" שאלתי מלאת תקווה. זה ממש לא נוח כשיש לך בוץ במכנסיים. "ברור. אני שם בעוד 20 דקות. אל תזוזי." הוא ניתק ונתתי את הטלפון חזרה לשון.

"הוא בא?" הנהנתי והנחתי את הראש שלי על הקיר. "אתה יכול לחזור למה שלא עשית. תודה." אמרתי בקרירות והסתכלתי על המגפיים המלוכלכות שלי. אחריי כמה שניות הרמתי את ראשי וראיתי ששון לא פה. ברור. למה אפילו ציפיתי שהוא יחכה כאן, כמו כל בחור רומנטי? אה, הוא לא רומנטי. הוא אנוכי, אידיוט, ואכפת לו רק..- "הנה." שון הגיע עם שתי כוסות קפה ביד. "חשבתי שהלכת." הוא משך בכתפיו והעביר לי את הכוס קפה. לגמתי בעדינות והרגשתי את החום מייד.
אחריי דממה מלאה, ספנסר נכנס לבניין וישר ניגש אליי. "מה לעזאזל קרה לך?!" הוא כמעט צעק וחיבק אותי ישר.

"מכונית, שלולית וגשם." שון חייך בעדינות וספנסר הסתכל על השעון שבטלפון שלו.
"יש לי עוד חצי שעה עד שאני מתחיל את המבחנים. שנלך?" הנהנתי וספנסר ייצא החוצה. רציתי לצאת אחריו אבל שון תפס לי ביד. "הנה. שלא יהיה לך קר." הוא נתן לי את הסוודר שלו והסתכלתי עליו. "מה איתך?" הוא משך בכתפיים שלו ונאנחתי. לקחתי את הסוודר ויצאתי החוצה. רצתי מהר למכונית וטרקתי את הדלת כשהייתי בפנים. שמתי את המעיל של שון ושילבתי את יידי. ספנסר לא טרח לישאול כי הוא יידע שאין לי מצב רוח לכלום כרגע.

יש רק שאלה אחת שעוברת לי בראש. למה שון נהייה כזה נחמד אליי? אני אמורה לשנוא אותו והוא אותי. ככה זה עובד. נו, טוב. אני בטוחה שמחר בבוקר הוא יחזור לאותו השון האנוכי והאידיוט שהיה תמיד.