בחור אחד, אלף רגשות. פרק 5

ספנסר מחפש אחריי הנעל שלו במשך 3 שעות. אני לא צוחקת. ואני? אני יושבת על הספה עם שמיכה נעימה וחטיפים סביבי. "איפה הנעל הארורה הזו?!" הוא מילמל לעצמו וצחקתי. "חיפשת מתחת למיטה שלך?" הוא הרים את הגבה החומה שלו ונאנח. "פשוט תלבש זוג אחר של נעליים." לקחתי את העוגיית אוראו ונגסתי בה בעדינות. "שמנה." ספנסר צחק וגלגלתי את עייני. כן, אני מגלגלת הרבה את העיינים היפות שלי. אוקי, אני נשמעת אנוכית.
אבל תודו שיש לי עיינים יפות.

"לאן אתה הולך בכל מקרה?" שאלתי והוא רק משך בכתפיו. "המבחנים הסתיימו ועכשיו אני וחברים שלי הולכים למסעדה. דרך אגב, אני בא מאוחר מאוד. אז אל תשכחי לנעול את הדלתות עם מפתח ולסגור את כל החלונות."
הוא הזהיר לפני שהוא התחיל לסדר את העניבה שלו. "אני בקומה האחרונה. מי המפגר שיפרוץ לקומה 20 באמצע הלילה?" אמרתי והסתכלתי על הטלוויזיה. "הכל יכול לקרות בסיאטל. אל תשכחי." הוא נישק את המצח שלי ויצא החוצה. אז יש לי את הבית לעצמי. אני לא יכולה להזמין את טורי בגלל שהיא אצל סבא וסבתא שלך לכל סוף השבוע.

קרלי במסיבה כנראה וכל השאר? אין שאר.
אז אני מבלה את שישי בערב, לבד. איזה כיף.
שכבתי על הספה השחורה עם שמיכה נעימה והסתכלתי על הטלוויזיה. שקרניות קטנות הוקרנו כרגע אבל איך שהוא, לא התענייתי.
הפעמון צלצל ומיד קמתי לפתוח. תאמינו או לא, קיוותי שזה שון. אבל על מי אני עובדת?! שון לא מתקרב לבנות כמוני. "גברת תומפסון. היי." חייכתי לכיוון השכנה שלי. גברת תומפסון או בשמה המלא, קרלוטה תומפסון, היא השכנה שגרה בקומה מתחתינו. יש לה בן בשם ראיין והוא בן 6. אני לפעמים שומרת עליו ואני והוא מאוד מחוברים אחד אח השנייה. הוא כזה חמוד!

"היי, דניאלה. אני מפריעה?" היא שאלה והנעדתי מייד. "לא, אני לבד לגמרי. את צריכה משהו?" לפני שהיא הצליחה לענות, ראיין רץ אליי מייד וחיבק את הרגליים שלי. "דני! התגעגעתי אלייך." צחקתי והרמתי אותו. "את תוכלי בבקשה לשמור עליו? זה רק להיום. אני פשוט נוסעת לעיר ואני לא חושבת שאני אצליח להגיע עד מחר בבוקר." חייכתי לראיין ששיחק עם המכונית האדומה שלו.
"אני אשמח לשמור עליו." היא נשמה לרווחה ונתנה לי את התיק שלו. "אני לא צריכה להסביר לך כי את יודעת הכל. אם משהו, תתקשרי." הנהנתי וראיין חיבק את אמא שלו, לפני שסגרתי את הדלת והלכתי עם ראיין לסלון.

"מה תרצה לעשות, ראיי?" שאלתי כשהנחתי אותו על הרצפה. התמתחתי טיפה וראיין צחק. "את זקנה?" צחקתי והנעדתי בראשי.
"יכול להיות. להדליק לך טלוויזיה?" הוא הנהן בהתרגשות והדלקתי לו את התוכנית שלו.
מי לעזאזל נותן לילד בן 6 לראות דיסני? נכון, אני ראיתי כשהייתי קטנה יותר אבל.. ברצינות? הלכתי למטבח והכנתי משהו לאכול. "דני! הטלפון שלך מצלצל." ראיין רץ אליי עם הטלפון שלי בידו הקטנה וחייכתי.
"תודה, ראיין." הסתכלתי על האיש קשר וראיתי שזה מספר לא מזוהה.

"הלו?" אמרתי עם מצח מקומט. מי לעזאזל מתקשר בשעה 8 בערב? "היי, דניאלה. זה שון." הכוס ששטפתי החליקה לי מהיד ונשברה בתוך הכיור. למה שון מתקשר אליי? אין לו משהו טוב יותר לעשות? "הכל בסדר? מה זה היה?" ניגבתי מהר את היידים שלי וקיוותי שראיין לא שמע כלום. "למה אתה מתקשר?" שאלתי בקרירות. אני יודעת שזה די מגעיל מצידי לדבר אליו ככה אבל אני פשוט לא מסתדרת איתו. "אני פשוט לא עושה כלום כרגע וחשבתי אם אני יכול לבוא אלייך. את יודעת, ללמוד..?" הוא שאל ונאנחתי.

זה די מוזר שלשון אין מה לעשות בערב יום שישי. חשבתי שיש איזה שהיא מסיבה שהוא אמור או יותר נכון חייב להיות בה. "אני לא יכולה." עניתי בקצרה. "אהמ.. למה?" יכולתי לשמוע את האכזבה בקול שלו. זה די מוזר. למה שהוא יירצה לבלות איתי כשהוא יכול להיות במסיבה, להיות שיכור ולשכב עם הבחורות הכי שוות בבית הספר. "כי אני שומרת על השכן שלי. הוא בן 6 ואין מי שאישאר איתו." ראיין הסתכל עליי וחייכתי אליו. "אני יכול לבוא לעזור." לפני שהצלחתי לומר משהו, הטלפון נכבה. חתיכת ברזל מטומטמת!

ולא, לא החלפתי את הטלפון שלי מאז התאונה. אני באמת חייבת להחליף טלפון.
"מי זה היה, דני?" ראיין שאל והנעדתי בראשי.
"אף אחד. אתה רעב?"

–

"את מי את יותר אוהבת, את אנה או אלזה?" ראיין לקח חופן של פופקורן לפה והסתכל לטלוויזיה שוב. "אנה. היא יותר רגועה כזאת." ראיין צחק וחייכתי. אנחנו רואים לשבור את הקרח. הפעמון צלצל וראיין מיד קפץ. "חכה. בוא נפתח ביחד." לקחתי את היד שלו ופתחתי את ההשלת לאט לאט. "היי." אוי. ואבוי.