בחור אחד, אלף רגשות. פרק 6

"שון. מה אתה לעאזאל עושה כאן?!" כמעט צעקתי. הוא לבש מכנסיים רופפים, סניקרס שחורות וסוודר אפור. על ראשו היה כובע צמר שכיסא את שיערו החום. "מי זה, דני?" ראיין שאל כשהוא מסתכל על שון. "אתה חבר שלה?" העיינים של שנינו נפתחו והסתכלתי על שון. "לא, הוא רק חבר שעבר בסביבה. לך תראה טלוויזיה ואני אצטרף אלייך עוד כמה דקות, טוב?" הוא הנהן ורץ חזרה לסלון. הכנסתי את שון וקיפלתי את יידי. "מה אתה עושה כאן?" אמרתי בתוקפנות והוא רק הרים את יידו באוויר.

"אני משועמם, אוקיי? ואני לא יכול ללכת למסיבה בגלל אחותי הקטנה." גלגלתי את עייני ונאנחתי. "אתה חייב לחזור הביתה." אמרתי ופתחתי את הדלת. לפני שאמרתי משהו נוסף, רעם חזק נשמע וגשם התחיל לרדת. אני חולה על חורף, אבל באמת?! אני תקועה עם שון בבית שלי! "כנראה שאני תקוע כאן." שפשפתי את הפנים שלי ונאנחתי.
"אוקיי. תיכנס." סגרתי את הדלת והלכתי לסלון. ראיין הסתכל עליי עם עיינים עייפות והסתכלתי על השעון. "אתה עייף?" התיישבתי לידו ושיחקתי עם השיער השחור שלו.

שון התיישב על הכורסא והסתכל על הטלוויזיה. אחריי שעה שלמה, הסרט סוף סוף נגמר וראיין יישן לגמרי. לקחתי אותו לחדר שלי והשכבתי אותו על המיטה שלו. למזלי, הוא היה בפיג'מה שלו אז לא הייתי צריכה להחליף לו. אתם יודעים איזה סיוט זה להחליף לילד שיישן ובועט?! ירדתי למטה וראיתי ששון יושב על הספה ורואה טלוויזיה.
לקחתי את הצלחות המלכולכות מהשולחן קפה ושום מייד רצה לעזור. "זה בסדר. אניא אסתדר." הוא משך בכתפיו ועדיין עזר לי לפנות את הצלחות.

איזה עקשן. השעה הייתה 9 בלילה וספנסר עדיין לא בבית. כשספנסר אומר שהוא יהיה בבית מאוד מאוחר, זה לפחות עד 11 בלילה.
"למה אתה לא במסיבה או משהו?" שילבתי את יידי ונשענתי על הדלפק. שון משך בכתפיו והכניס את יידו לכיסים של המכנס שלו. "למה את שואלת?" משכתי בכתפיי והשפלתי מבט.
"לא יודעת. כי אתה השון ווטסון. הבחור שכל הבנות רודפות אחריו. הבחור שלא מפספס מסיבה אחת. הבחור הכי פופולרי בבית הספר. הבחור ששוכב עם בנות רק בשביל הכיף. הבחור שמבריין אנשים שלא טובים כמוהו." שון צחק וגלגל את עיינין הכחולות.

"אוקיי! הבנתי!" הוא אמר וצחקתי. "הנקודה שלי היא שלמה אתה מבלה את ערב יום שישי אצל חננה שאתה בקושי יכול להסתכל על הפרצוף שלה רק בגלל שהיא מכוערת, אני צודקת?" אמרתי והרמתי את ראשי כדי לראות את שון, חסר מילים. "לא התכוונתי לזה ככה ואת יודעת את זה." צחקתי צחוק מזויף והסתכלתי עליו. "לא התכוונת? אני ואתה יודעים שזה נכון. אז בוא נחסוך את השקרים, אוקיי?" הוא נאנח והסתכלתי לכיוון החלון.
"את יודעת מה עצוב בכל הסיפור הזה?" ניגבתי את הדמעה שירדה על הלחי שלי והמשכתי להקשיב לשון.

"זה שאת לא מאמינה שאת יפה. אולי אני לא הבחור שצריך לומר את זה, אבל..  את יפה. מבפנים ומבחוץ. ואם את לא רואה את זה, אני מצטער בשבילך." אני יודעת שהוא משקר.
אבל לא אכפת לי. אחריי כמה שניות, שמעתי את הדלת נטרקת. ניגבתי את הדמעות שלי מהר ומשכתי באף שלי. הלכתי לספה ושכבתי עלייה בעדינות. אני לא אמורה להקשיב לשון.
הוא בטח אומר לכל בחורה שהיא יפה כדי להיכנס למכנסיים שלה. ואני לא אהיה אחת מהן.