בחור אחד, אלף רגשות. פרק 7

《דניאלה שיי》
"את בטוחה שאת בסדר? את יכולה להישאר בבית, אם את רוצה." ספנסר נשען על המשקוף של הדלת ושילב את יידו. "לא, זה בסדר." הוא הנהן ונישק את המצח שלי. "אם משהו, תתקשרי ואני אבוא לקחת אותך." הנהנתי עם חיוך והוא ייצא מהחדר. התיישבתי על המיטה ונאנחתי. נכנסתי לאמבטיה ושטפתי את הפנים שלי. צחצחתי שיניים והסתכלתי כל המראה. אולי אני אשאיר את השיער למטה? כן, זה יילך טוב.
שמתי את עדשות המגע שלי והלכתי מייד לארון שלי.

הוצאתי את הג'ינס השחור שלי ולבשתי אותו מהר. שמתי חולצה שחורה-לבנה ומעיל אדום. חיפשתי את המגפיים שלי ומצאתי אותם מתחת למיטה. אין לי שמץ איך הם הגיעו לשם. ירדתי מהר למטה ויצאתי החוצה במהירות. אני מקווה שאני אתפוס את האוטובוס כי אין לי כוח ללכת ברגל. אחריי הליכה ארוכה לתחנה, עליתי לאוטובוס וישבתי במושב הקבוע שלי. אני ממש מקווה שלא ישימו לב לשינוי הפצפון שעשיתי.
אתם מבינים, אצלנו בבית הספר יש דרגות.
הדרגה הראשונה, ספורטיים חתיכים ומעודדות מושלמות. הדרגה השנייה, פופולרים בינוניים והדרגה הכי נמוכה, חננות.

ותנחשו איפה אני? נכון מאוד, בחננות. ברגע שאתה שינוי קטן, אפילו הכי קטן, שופטים אותך. ואני נשפטתי הרבה. אני די רגילה לזה, האמת היא. האוטובוס נעצר וירדתי מהר. יש לי עוד חצי שעה עד שהשיעור שלי מתחיל אז החלטתי לקחת את ההליכה ברוגע. אחריי הליכה ארוכה, נכנסתי לבית הספר וחלק מהילדים הסתכלו עליי. לזה התכוונתי. כאילו, לא לימודו אתכם שאסור לבהות? התחלתי ללכת לכיוון הלוקר שלי איפה שקרלי וטורי עמדו. "וואו! מה הקטע עם הבגדים והמראה?" קרלי אמרה עם חיוך.

"זה לא כזה עניין. סך הכל הורדתי את המשקפיים. זה הכל." טורי הסתכלה עליי בכף רגל עד ראש. "שמת איפור? ממתי את שמה איפור?" היא הסתכלה קרוב יותר והתרחקה אחריי כמה שניות. "כן וגם הבגדים." קרלי הוסיפה וגלגלתי את עייני. "אולי תפסיקו? זה שהתלבשתי אחרת לא אומר שאני אחרת. סך הכל רציתי לגוון. זה הכל." הוצאתי את הסךרים שלי ושמתי את התיק השחור שלי בתוך הלוקר. כמה בנים עברו ושרקו. זה לי או לקרלי וטורי? בטח להן. אני די בלתי נראית כאן. "אני הולכת לכיתה. אתן באות?" טרקתי את הדלת של הלוקר והסתכלתי עליהן.

"אני צריכה ללגת לשירותי בנות. האיפור שחי נמרח." קרלי אמרה והלכה לכיוון השירותים.
טורי גלגלה את עייניה ונתלה על הכתף שלי, כמו תמיד. "עכשיו ברצינות, למה שינית את המראה שלך? את יפה תמיד." טורי שיחקה עם התלתלים שבסוף השיער שלי וצחקתי.
"אמרתי לך. רק רציתי לגוון." היא גלגלה את עייניה הכחולות וגרמה לי לצחוק יותר. לפני שהבנתי, התנגשתי במשהו חזק ועל הספרים שלי נפלו. אני וטורי מייד התקופפנו והסתכלתי למעלה רק בשביל לראות את שון.
הוא נראה די.. איך לומר את זה? חולם בהקיץ? הסתכלנו לעיינים של אחת והשנייה לכמה שניות עד שקול הפריע לנו.

《שון ווטסון》:

הסתכלתי על שתי הבנות שהתקופפו להרים את הספרים. אחת מן הבנות הסתכלה עליי ונפגשתי עם זוג עיינים ירוקות. רגע! זאת דניאלה? איפה המשקפיים והקוקו הגבוהה? היא נראית.. מושלם. "שון! הרגליים שלי עייפות. שנלך?" אליסון התבכיינה לידי. לגמרי שחכתי ממנה. "אהמ.. כן. תלכי בלעדיי. אני כבר אגיע." היא נישקה את הלחי שלי והפילקה את שיערה השחור הצידה. היא דרכה על הספרים של דניאלה והלכה לכיתה.
"אני אלך להביא את הספרים שלי. אל תזוזי." חברה שלה אמרה ורצה ללוקרים. הושטתי את ידי ודניאלה רק דחפה אותה הצידה.

"קדימה, תתרוממי." תפסתי בזרוע הרזה שלה והרמתי אותה למעלה. אספתי את הספרים שנשארו ונתתי לה. "תוכלי לומר לי מה קרה לך?" שילבתי את יידי וחיכיתי לתשובה ממנה.
"ולמה שאני אומר לך?" היא הרימה את הגבה החומה שלה וגלגלה את עייניה הבהירות.
"הנה. שנלך?" חברה שלה באה עם הספרים ביידיה והיא נתלה על הכתף של דני. "כן, ברור." היא חייכה אלייה והלכה לכיוון הכיתה.
משהו ממש לא בסדר איתה, ואני הולך לגלות.

–

"יש לך תשובה לתרגיל?" אני ודניאלה בכיתה, מנסים ללמוד. היה לה ספר מונח על הרגליים וכמה מחברות סביבה. "מינוס 45, אם אני לא טועה?" הסתכלתי עלייה והיא חישבה את התרגיל במחברת. "כן. יופי, סוף סוף סיימנו." היא סגרה את הספר והכניסה הכל לתיק השחור שלה. "רגע, לפני שאת הולכת." תפסתי בידה והיא הסתובבה. "מה, שון? עוד העלבה? מה?" היא שאלה מעוצבנת. "אני רק רוצה לדעת למה שינית את המראה. זה הכל. תעני לי ואני אפסיק להציק לך." היא נאנחה ושילבה את יידיה. "המשקפיים שלי נשברו והתעוררתי מאוחר. לא היה לי זמן לסדר את השיער אז יצאתי ככה. עוד משהו?" היא שאלה והנעדתי בראשי.

הכנסתי את יידי לכיסים והסתכלתי עלי שניאלה שהתחילה ללכת ליציאה. "היי, דניאלה? את יפה תמיד. אל תשתני בשביל אף אחד." היא נעצרה לשנייה ואחר כך המשיכה ללכת.