החושך והירח

חמש שנים עברו מאז תחילת מערכת היחסים של קרוליין ואדגר. הם נפגשו לראשונה במועדון שירה נידח במרכז העיר, קרוליין הקריאה את הפואמה האחרונה שלה מול הקהל המצומצם שהגיע באותו הערב.
משסיימה היא בחנה את הבעותיהם של המאזינים שנקשו באצבעותיהם מרוב אהבה משותפת לקלישאות. כולם עשו כך חוץ מאחד, בחור צעיר בעל שיער שחור כעורב שבהה בשולחנו בהבעה מוטרדת. היא מעולם לא ראתה אותו קודם ומשהו בפניו נראה כל כך נורא, כאילו הוא מסתר ידיעה נוראית שסוף העולם יבוא בעוד פחות משנה.
למען האמת, הוא נראה כל כך מוטרד שהיא ניגשה אליו. היא התיישבה בכיסא הפנוי שבשולחן הקטן והעגול שלו בעדינות והוא הרים אליה מבט. להפתעתה, הוא חייך אליה בנועם.
"אפשר לשאול למה ההבעה?" שאלה קרוליין לפני שהציגה את עצמה.
"השיר שלך היה מקסים," הוא ענה בלחישה צרודה. "הוא נתן לי חומר למחשבה, אז התחלתי לחשוב."
"אז זה בגללי?" היא שאלה אותו בהפתעה והוא הניד בראשו לשלילה.
"זה בזכותך. תודה ששיתפת אותי בו."
קרוליין יכלה לחוש את פניה מתחממות. "אתה גם כותב?"
"לא, לא ממש," הוא ענה, עיניו החומות דיווחו שזה שקר גס.
"חבל, נשמע שאתה ממש אוהב שירה. מצד שני, בטח כל מי שנמצא כאן אוהב שירה."
הבחור גיחך ולאחר מכן החניק שיעול.
"אולי כדאי שתשתה משהו?" שאלה קרוליין בדאגה קלה.
"זה בסדר, תודה," הוא ענה מיד, אבל קרוליין כבר קמה על רגליה והלכה אל הבר הקטן. לאחר מספר שניות היא חזרה עם כוס מים קרירים.
"תודה," הוא אמר שוב ולקח את כוס המים. הוא לא ממש שתה מהם, רק החזיק את בכוס. "תוכלי להזכיר לי איך קוראים לך בבקשה?"
"קרוליין. ואתה?"
"אדגר," הוא ענה ולגם.
"אדגר?" ווידאה קרוליין, ומשהניד אדגר בראשו לחיוב היא הרחיבה את חיוכה. "אני חושבת שזה שם מקסים, אדגר אלן פו כתב דברים מדהימים."
"בהחלט. מלנכולי מדי בשביל האנשים שסביבי בדרך כלל אז אני משתדל להתרחק ממנו כנושא שיחה."
"אתה לא צריך לעשות דבר כזה," אמרה קרוליין לאחר שנייה. "אם אתה רוצה לדבר על אדגר אלן פו, למה שלא תקבל את השיחה הזו?"
"אני לא יכול לכפות על אנשים את רצוני," הוא הזכיר.
"אז אל תכפה, אבל למה לא לנהל דיון? יש לך את השפה, אולי תצליח לשנות את דעתם."
אדגר נעץ עיניים בכוס המים שלו, חיוכו ירד רק במקצת. "יום אחד," הוא מלמל לבסוף. "אולי. קרוליין, אני חושש שאם נרצה להמשיך לדבר כדאי שנלך, אנחנו מפריעים לשאר."

הם התהלכו בין השלוליות ברחוב הריקני, עורו החיוור של אדגר כמעט זרח באור הירח העמום שהפליג מעליהם בשמיים ואף הנמשים שלו נראו כאילו כיבו עצמם כדי לא להפריע בדרך. קרוליין הייתה משלמת כל סכום כדי לדעת מה עובר לבחור הזה בראש כשהוא הולך כך, כשראשו מורם אל השמיים בתהיה וידיו בכיסיו.
מסתבר שהוא רצה לדעת דבר דומה מאחר והוא שאל אותה על מה היא חושבת.
"למה שתרצה לדעת?" היא שאלה במבוכה קלה.
"אני רוצה לדעת על מה אמנים חושבים כשהם לא חושבים על האומנות שלהם."
"די, נו, אני לא אמנית," אמרה קרוליין בקול שקט.
"אולי לדעתך."
"בוא נסכם, אני אגיד לך מה אני חושבת אם אתה תגיד לי מה אתה חושב."
אדגר חייך אל הירח. "אני תוהה מה הזמן האהוב עלייך."
"זמן?"
"זמן. אצלי זה לילה כמו הלילה, ירח, אוויר קריר שלג או גשם… ומה איתך?"
"אף פעם לא חשבתי על זה, אבל אני מניחה שאני אתן לך תשובה כשאדע."
"איך את לא יודעת?" הוא התפלא.
קרוליין משכה בכתפה. "אני פשוט לא יודעת," היא קבעה לבסוף.

במשך חודשים ארוכים השניים החלו להיפגש. בתחילה היו אלה שתי פעמים תמימות בשבוע וטיולים בחלקים עמוסים יותר או פחות של העיר תוך כדי שיחה. בשיחות האלו, למשל, התגלה שאדגר הוא בן תשע עשרה כאשר קרוליין גדולה ממנו בשנתיים, שהם שניהם חולקים אהבה משותפת וסודית לרב מכר בשם הארי פוטר וששניהם חטאו לראשונה בכתיבה בגלל- או בזכות?- יום ההולדת שלהם [אדגר שקיבל עותק של ספרו של אדגר אלן פו וקרוליין שהלכה לסרט שדיבר על ילדה שחלומה היה כתיבה].
לאחר מכן, הם התחילו להיפגש לעיתים קרובות יותר. הם הפסיקו ללכת לטייל אחרי מועדוני קריאה והתחילו לשבת יחד בבתי קפה אחרי הצהריים. הם ניהלו שיחות ארוכות על אדגר שסבל התעללות מצד אביו השיכור ועל קרוליין שגדלה מיותמת מאם, שכן אמה מתה בלידתה. הם דיברו על התמכרותו של אדגר לסיגריות בגיל צעיר ועל העונג הקסום שבועות סבון מביאות לקרוליין. הם דיברו על החלומות שלהם, על התשוקות שלהם, על העבר שלא פתחו מעולם. לפעמים הם היו נכנסים לסערות מלאות רגש בעקבות השיחות האלה, נושאים עליהם לא דיברו מעולם נפתחו כמו צלקת שלא טופלה היטב וקיבלו את הריפוי שלו היו זקוקים.
לאחר מכן הם מצאו את עצמם בבית של בן זוגם לשיחות. הם יכלו לשבת על הספה ולשתות יחד תה מול הטלוויזיה בלי להחליף מילה, קרוליין נרדמה על הכורסא כשאדגר עמל על כמה מסמכים מעל שולחנו, אדגר שטף את הרי הכלים בביתה של קרוליין בעוד היא הלכה לקנות מצרכים או שהם סתם ישבו ליד החלון ודיברו על הא ועל דא.
כמובן שבקצב כזה השניים לא יכלו להתעלם מהרגשות שהופיעו בינהם. הם מעולם לא חגגו חודש לקשר ולא היה להם תאריך שנה מדויק שכן לא היה להם אכפת מתי הם נפגשו. הם קבעו לבסוף שיום השנה שלהם יהיה העשרים וחמישה באוקטובר שכן זה התאריך בו היא כתבה את השיר הראשון שלה שאדגר זכה לשמוע. קרוליין חייבה את אדגר להשתמש במדבקות ניקוטין במטרה למנוע ממנו מלעשן עוד.
בפעם הראשונה שלהם בחדר השינה האישיות שלהם לא השתנתה. קרוליין לקחה את ההובלה באחריות מעורבת בשמחה, אדגר לקח לעצמו עוד נשימה כדי להתגבר על הביישנות שפקדה אותו.
לאחר שנתיים של היכרות הם עברו לגור באותו הבית. במקביל לניסיון של אדגר לפרסם ספר הם עבדו ולמדו. קרוליין למדה פסיכולוגיה ואדגר למד אנגלית, קרוליין עבדה כמלצרית בבית קפה בעוד אדגר מצא עבודה בחנות ספרים שזיכתה אותו בהנחות רבות ועקב כך- מתנות לקרוליין.
במשך השנים זה הרגיש כאילו היו ביחד נצח. אביה של קרוליין הכיר את אדגר וקיבל אותו כבן משפחה אבוד, והכאב כאשר הוא נפטר היה קשה לשניהם. אמו של אדגר שלחה לזוג מתנות מקנדה כל הזמן והקשר בין כל צדדי המשפחה היה כמעט כמו חלום. את הנצח שבילו יחד הם היו מוכנים לבלות עוד חמישים פעמים במקרה הרע.
אך כל חלום נגמר לבסוף, והבא להיגמר הוא שלהם.

"אדגר?" שאלה קרוליין כשחזרה מעבודתה בשעה מאוחרת. היא נשארה בשביל שעות נוספות למרות המבחן שעתיד להיות לה ביום שלמחרת. "אתה בבית?" היא קראה.
היא לא שמעה תשובה והחלה לחפש אותו ברחבי הבית הקטן. היו בו שני חדרים, סלון-מטבח, מקלחת ושירותים. הוא נעלם בלי זכר וקרוליין החלה לפחד. הוא לא הרבה לצאת מהבית בשעות האלו ולרוב היה מחכה לה.
היא התקשרה אליו ולא הצליחה להשיג אותו. לכן היא התקשרה שוב ושוב, עד שהקו נותק לגמרי.
לאחר מספר דקות שנדמה כשעות הטלפון שלה צלצל והיא ענתה במהירות. "הלו?" היא שאלה.
"קרוליין גריי?" שאל קול נשי מעברו השני של הקו.
"כן?" ענתה קרוליין בקול מודאג.
"ממה שהבנתי את אשת הקשר למקרי חירום של אדגר ברטון, כן?"
קרוליין אישרה.
"הוא בבית החולים כרגע, לקח לנו הרבה זמן לעבור את הסיסמא בנייד שלו ולכן היה קשה ליצור קשר איתך."
"בית חולים?" שאלה קרוליין והתיישבה, היא הרגישה כאילו העולם מסתחרר סביבה. "מה קרה לו?"
"נראה שהוא היה בדרכו חזרה מהמכולת וכשהוא עבר את הכביש מכונית פגעה בו. תאונת פגע וברח."
קרוליין קמה על רגליה במהירות ויצאה מתוך הבית בריצה, תופסת את המונית הראשונה שהיא רואה אל בית החולים ועושה את דרכה במהירות האפשרית לחדרו של אדגר.
הוא שכב על המיטה מחוסר הכרה, ראשו היה חבוש ואינפוזיה הייתה מחוברת אליו.
קרוליין ישבה לצד המיטה ולמרות ששעת קבלת האורחים כבר עברה היא הורשתה להישאר. היא נותרה שעות ארוכות, מהחלון היה ניתן לראות את השמש העולה בשעת בוקר מוקדמת.
לפתע עיניו של אדגר פרפרו. קרוליין לא ידעה אם זה אמיתי או לא, ובאותו הרגע לא היה לה אכפת.
הוא פרפר בעיניו עוד כמה פעמים עד שהן נפתחו לכדי מעט יותר מסדק. הוא גלגל את עיניו סביב בניסיון לחקור את המקום בו הוא נמצא.
"אדגר?" שאלה קרוליין בקול שקט ורך, עיניו התמקדו עליה עד כמה שהוא היה מסוגל.
"קרול…" הוא מלמל בקול צרוד מאי פעם. "איפה…?"
היא ניגבה את עיניה. "בית חולים, אל תדאג, הכל עומד להיות בסדר…"
"לא…" הוא מלמל וניסה לזוז. היא עצרה אותו עם נגיעה קטנה בכתפו. "קרול, איפה את?"
"אני כאן," היא אמרה בקול עדין.
"הכל חשוך…" הוא מלמל.
"לא, האורות דלוקים," היא אמרה מיד, מושך באפה. היא לחצה על כפתור המצוקה שמזעיק את הרופאים.

חדר ההמתנה היה ריקני וריח משונה של בית חולים עמד בו. הכיסא היה לא נוח וסירב להתחמם ואחת המנורות הייתה מעצבנת והבהבה בלי הפסקה. קרוליין לא ידעה מה קורה במשך שעות עד שאחת האחיות ניגשה אליה.
"מה עם אדגר?" היא תקפה מיד את האחות.
"גברתי, אני מציעה לך לשבת," היא אמרה בקול דקיק, אבל קרוליין נותרה לעמוד. "אדגר אמור להיות בסדר."
קרוליין נשמה ברווחה.
"אבל," חזרה האחות לדבר, גורמת להגנות של קרוליין להזדקף מחדש. "הוא נפצע במוח. הוא לא יכול לראות עוד."
"מה?" שאלה קרוליין בתקווה שלא שמעה נכון.
"הוא התעוור. הוא לא עיוור בצורה מוחלטת לגמרי, הוא מבדיל בין חושך לאור."
קרוליין הרגישה את עיניה מתמלאות דמעות, אבל לקחה נשימה עמוקה. "הוא לא רואה יותר?"
"לא."
"אני יכולה להיכנס לחדר שלו?"
"כן."

"קרול," הוא אמר בשקט, בוהה בתקרה. "אני מצטער כל כך…"
"אל תצטער. זו לא אשמתך. אני נשארת כאן, אדגר שלי, אני אוהבת אותך."
"קרול… זוכרת, לפני חמש שנים? כשנפגשנו?"
"כן, מה עם זה?"
"שאלתי אותך שאלה, לא ענית לי."
"שאלה?" היא תהתה. "אני לא זוכרת מה שאלת."
"אני שאלתי מה הזמן האהוב עלייך. אמרתי ששלי הוא לילה חורפי או ליל סתיו ולא סיפרתי לך למה."
"תוכל לספר לי עכשיו?" היא שאלה בקול רועד.
"כי אני החושך והקור. הוא מזכיר לי את המחשבות שלי, ועכשיו הן כל מה שאני יכול לראות סביבי… את הירח שלי, האור שלי בלילה. את יודעת, נכון?"
היא הנהנה וניגבה את דמעותיה.
"ומה הזמן האהוב עלייך?"
היא לקחה לעצמה דקה לחשוב על כך. "כל זמן שאני איתך הוא הזמן האהוב עלי."

לאחר כחצי שנה אדגר נפטר. הרופאים אמרו שהם לא בטוחים ממה, רק שהוא חלף בשנתו.
קרוליין לקחה על עצמה את האחריות ופרסמה את הספר שהוא התאמץ כל חייו להוציא לאור, אבל לפני הפרסום הוסיפה פסקה קצרה בהקדשה.
"ההוצאה לאור מוקדשת למחשבות האפלות שהכניסו אור לחיי. אני מקווה שזה יבהיר אותן ויפזר את הערפל כך שתוכל לנוח בשלווה."