הכל בחבילה אחת-פרק 1

"בבקשה אבא" התחננתי "אני לא רוצה. לא רוצה שאנשים שאני לא מכירה יגורו אתנו באותו הבית" עקבתי אחריו בזמן שהוא הכין את ארוחת הערב לכבוד האורחים שעומדים להגיע
"אז הגיע הזמן שתכירי את לא חושבת?" שאל בנימה רגועה, אבא שלי בחיים לא התעצבן עלי או צעק עלי יותר מדי "בעוד כחודש היא הולכת להיות האמא שלך והוא הולך להיות האח החדש שלך" העיף אלי מבט וחייך
"אבל אבא, אני לא רוצה אמא אחרת ולא שום אח" הסברתי והתייאשות נשמעה בקולי "אני רוצה שהחיים שלנו ימשיכו בלי שום שינויים" הוספתי
"את לא רוצה אמא?" שאל, הוא ניגב את ידיו עם המגבת והסתובב להביט בי
"ברור שאני רוצה" נאנחתי "אבל אני רוצה את האימא שלי ואותה אי אפשר להחזיר" הנדתי את ראשי מצד לצד בצער
"צודקת אי אפשר להחזיר. אימא שלך הייתה דבר יקר וחשוב בחיים שלי, שלנו. דבר שנעלם כאילו לא היה, ואת לא יודעת כמה אני מתגעגע" אני כן אמרתי בליבי, כול לילה אני שומעת אותו בוכה, ושפעם אחת הצצתי לתוך חדרו ראיתי אותו מחבק את התמונה שלה ומדבר אליה, כאילו היא יכולה להקשיב לו מתוך המתים "אבל חייבים להמשיך הלאה, אני לא רוצה להזדקן בלי אישה לציידי" קרץ לי וחזר לעסוק בארוחת הערב.
"אולי אתה צודק" נאנחתי, אני רוצה שהוא ימשיך הלאה. אני רוצה שהוא יחייך בכול מצב גם שקשה "אני רק מקווה שהבן שלה לא מעצבן, בן כמה הוא?" שאלתי את אבי
"הוא בגיל שלך וקצת יותר, אני בטוח שהוא לא יעצבן אותך כול כך" אמר ואני רק התפללתי בליבי שהוא צודק "אה כן, הוא גם יעבור לבית ספר שלך בתחילת השנה" אמר
"זה יהיה מעולה" ציניות נשמעה בקולי
"טוב מספיק לדבר, תתארגני הם אמורים להגיע כול רגע" אמר בהתרגשות
"טוב" אמרתי ודילגתי אל המדרגות בתקווה שהם יבטלו ברגע האחרון
"תסדרי את החדר שלך על הדרך!" פקד "הוא נורא מבולגן!" ציין
"בסדר, בסדר" אמרתי במהירות, וסגרתי את דלת חדרי, חייגתי את המספר של סקיילר ונזרקתי על המיטה, בצלצול השני היא ענתה.

'הלו' קולה נשמע ישנוני
'כבר עלית לישון?' שאלתי אותה ונמתחתי
'איזה לישון איזה, רוצים להרוג אותי בבית הזה' אמרה בשנאה מהצד השני של הקו
'מה הם עשו הפעם?' שאלתי בצחקוק
'אני בייביסיטר לשלושה ילדים בני חמש, את יודעת כמה אנרגיות יש לילדים האלה?!' קולה נשמע חלש מהרגיל
'לא אני לא יודעת' צחקתי

"את מתארגנת או שאת תדברי בטלפון כול הערב?" אבי צעק מלמטה
"רק רגע אבא" צעקתי בחזרה

'אז לא הצלחת לשכנע אותו לרדת מזה?' שאלה וכרסמה אוכל תוך כדי דיבור
'לא. ושתביני, הבן של האישה הזאת יעבור לבית ספר שלנו. אני לא מבינה, לא מספיק אני יסבול אותו בבית אני יצטרך לסבול אותו גם בבית ספר?!' כעס נשמע בקולי
'יכול להיות שהוא לא כזה גרוע, יש מצב שיהיה לך כיף אייתו עד כדי כך שתשכחי אותי' ציינה בעצבות
'איך אני יכולה לשכוח אותך? את רודפת אחרי בחלומות' גיחכתי

"קדימה תסגרי את הטלפון" אבי נכנס לפתע לחדר ואני עברתי מיד למצב ישיבה
"שנייה אבא" התחננתי
"דברי אייתה יותר מאוחר" אמר ללא רגש בקולו

'הבנתי, ביוש. אם תשרדי את זה תדברי איתי' צחקה מהצד השני וניתקה

"תעשי את זה מהר" סגר את הדלת אחריו
קמתי מהמיטה ופתחתי את הארון, מה אני אמורה ללבוש למצב שכזה? התלבטתי בין משהו רשמי למשהו פשוט יותר.
בסוף לבשתי שמלה פרחונית בצבע ורוד ירוק שמגיעה לעד הברכיים עם נעלי בובה ורודות. השארתי את השיער טבעי והתאפרתי עדיין.

'רוצה שאולי אני, את, סקיילר וחבר שלי נ'ייתן נלך היום להסתובב בקניון או משהו?'

הטלפון שלי רטט ועל הצג הופיעה הודעה מריידן, תלמיד מכיתה י', הידיד הטוב שלי. אף פעם לא היה בנינו קטע רומנטי או משהו בסגנון, הוא כמו אח בשבילי וזה יהיה מוזר.

"אנבל תרדי למטה ובואי תכירי אותם" אבי צעק לי מלמטה, הסתכלתי בבואה שלי בפעם השנייה והגעתי למסקנה שאני נראית דיי טוב

'מצטערת, עסוקה' עניתי בפשטות וירדתי למטה

"היי" אמרתי וניסיתי להתנהג ברשמיות "אני אנבל" הוספתי
מולי עמדו עמדה אישה צעירה למראה, היא לבשה חצאית ג'ינס צמודה וחולצה חומה, השיער הבלונדיני שלה נח על כתפייה ועיניה הכחולות הסתכלו עלי.
"שלום נעים מאוד אני אנדרה" אמרה בקולה המחוספס שבכלל לא התאים למראה שלה, היא הושיטה יד כדי שאני ילחץ אותה וכך עשיתי "תכירי זה בני שיי" זזה לאחור ומאחוריה נגלה בחור גבוה עם בלורית בלונדינית ועיניים חומות, עיניו העידו על כך שכול זה ממש לא מעניין אותו, הוא הושיט לעברי יד וגלגל את עיניו לאחר שאמו נגעה לו במרפק "נעים מאוד, שיי" אמר גם הוא בקול מחוספס המעיד על קרבתו לאמו, אך לו זה התאים יותר.
"היי, אני אנבל" לחצתי את ידו בחזרה וחייכתי, המראה שלו ממש לא הרשים אותי וכך גם לא התנהגות שלו, זה הולך להיות ערב ארוך במיוחד.