המלאך האבוד | פרק 23 – הסיוט שלפני חג המולד.

אחרי עשרים וחמש דקות על כר הדשא התחלתי להרגיש לא טוב. עיגולים קטנים ושחורים התחילו לצוץ לנגד עניי ולהפריע לריכוז שלי ובנוסף סחרחורת קלה תקפה אותי. ניסיתי לנשום; מה שהתברר כלא קל בכלל, האוויר הקר חדר לגרוני וגרם לליחה להצטבר. ניסיתי להרגיע את עצמי עם המחשבה שהעשרים וחמש הדקות האלו היו בסדר. אני חושב.
לא עשיתי שום דבר מועיל אך גם לא פידחתי את עצמי יותר מידי, בסך הכול המסירות שלי היו בסדר ורובן הגיעו ליעד.
הקבוצה שלי הובילה אחד אפס ואיגנסיו קפץ במקומו בכול פעם שהשחקנים היריבם החזיקו בכדור.
השופט שרק, מורה למשחק לעצור. ראיתי את אדין עומד ומחכה להיכנס למשחק ואני ניצלתי את ההזדמנות כדי לנשום כמה שיותר ולהוציא את הליחה ביריקות על כר הדשא. בזווית העין ניסיתי לאתר את לוסי שישבה ביציע, אך משום מה לא הצלחתי לזהות אותה בין אלפי האנשים, כול הפרצופים התערבבו לכתם צבעוני אחד.
רובין נעצר מטרים ספורים ממני ונפנף בידו, מנסה לתפוס את תשומת ליבי.
"אתה הולך להבקיע", שמעתי אותו וחייכתי קלות, הבחור הוזה.
"תיצמד אליי וחכה להזדמנות", הוא אמר בדיוק כשהשופט שרק שוב והמשחק התחיל.
ניסיתי להצמד לרובין כמה שיותר ואפילו העברנו כמה מסירות פה ושם אך לא נוצרה שום הזדמנות ממשית להבקיע ולי כבר לא באמת היה אכפת, רק רציתי לחזור הביתה.
הסחרחורת שוב תקפה אותי בדיוק כששני שחקנים התנגשו בניהם והשופט שרק לעבירה.
"אתה אוקיי?", הקול של אדין הקפיץ אותי וידו תפסה את זרועי מקנה לי שיווי משקל, "אתה מתנדנד".
"אני בסדר", לחשתי לו בחזרה.
" אתה לבן", אדין סינן שוב ואני הדפתי אותו ממני.
"אמרתי שאני בסדר", שוב נשמעה שריקה ואני מהרתי להתרחק מאדין בריצה קלה.
כשהשופט הוסיף שלוש דקות למחצית האחרונה הרגשתי שאני הולך להתעלף הרבה לפני ששריקת הסיום תגיע. כבר בקושי הצלחתי לרוץ, הגוף שלי בגד בי בגלל חוסר השינה לאחרונה.
ואז ראיתי את זה, בין כול העיגולים השחורים שחסמו את שדה הראיה שלי ראיתי את רובין פורץ באגף הימני ורץ עם הכדור ישירות לעבר השער היריב. התחלתי לרוץ, לרוץ בכול הכוח האחרון שנשאר בי. אני ואדין החלפנו בנינו מקומות בדיוק כמו שאיגנסיו לימד אותנו לעשות בכול אימון, להטעות את הקבוצה השניה.
הכול קרה תוך שניות; רובין מסר לאדין שהגביע את הכדור לעבר השער ואני קפצתי לעברו, משתחרר מהשחקן שניסה לחסום אותי. הכדור פגע ישירות בראשי ואני גנחתי אותו לעבר הפינה של השער. הראש שלי הלם מכאב כשנחתתי בחזרה על הקרקע אבל כבר אז ידעתי מה קרה, הקהל שאג והריע ואני רק הספקתי לראות את הכדור בתוך השער כשרובין זינק על גבי והפיל אותי על הדשא.
אחרי כמה שניות כול חברי הקבוצה כבר היו מעלי, צורחים וצועקים בשמי. השער הראשון שלי!!! הבקעתי שער! אלוהים הבקעתי שער!!!
ראיתי את פניו המודאגים של אדין מעליי, "דאניאל?! היי, לזוזה כולם! לזוזה! הוא לבן!", הוא צעק ורובין מיהר לקום ממני ולתת לי מרחב נשימה.
אני רק שכבתי על הדשא, מאושר עד השמיים, קולות האוהדים התערבבו בראשי והחזה שלי געש מרוב אושר.
תהיתי בליבי אם לוסי ראתה את הרגע הזה, האם היא גאה בי?
ואז העיגולים השחורים חזרו לחסום את שדה הראייה, והרגשתי את הכול מסתחרר סביבי.
ידו של אדין תפסה בי, הוא משך אותי כלפי מעלה.
"אני חושב שאני הולך להתעלף אדין", לחשתי בשארית כוחותיי.

בסופו של דבר לא התעלפתי. אדין ורובין רצו צמוד אליי בדקה וחצי האחרונות שנשארו ובשריקת הסיום עשו את עצמם קופצים עלי ובעצם סחבו אותי לחדר ההלבשה.
בחדר ההלבשה רובין דחף לי בקבוק מים לפה וציווה עליי לשתות חצי ממנו ולא לדבר בכלל בזמן ששאר חברי הקבוצה אפילו לא שמו לב שמשהו בי שונה, הם התיישבו לידי ולא הפסיקו להגיד לי שהפצצתי היום, שהיה לי משחק מדהים והגול שהבקעתי היה מטורף. אני רק חייכתי והמשכתי לשתות, מפחד לאבד את ההכרה בכול רגע.
אני חושב שמה ששמר על היציבות שלי היה פרץ האדרנלין שהרגשתי בגלל הגול, הייתי שרוי באופוריה והלב שלי לא הפסיק להאיץ מרוב אושר והתרגשות. כשאיגנסיו נכנס כבר הרגשתי הרבה יותר טוב ורציתי לשמוע מה דעתו על המשחק שלי. ציפיתי שיזרוק לי 'כול הכבוד' או איזה 'אני גאה בך' אך איגנסיו התעלם ממני לגמרי וחזר והדגיש את הדברים הרעים במשחק שלנו.
"זה שנצחנו היום בהפרש של שני שערים זה ממש נס חג המולד", הוא אמר והתהלך בחדר ההלבשה בעצבנות, "למעשה שני הגולים היו פשוט מזל. והמזל הזה ייגמר מתישהו ואנחנו ניפול חזק. יש לכם חופשה של יומיים ואחריה אני רוצה שתחזרו לכאן בכול הכוח. עד אז..משוחררים וחג שמח".
"איזה בן של עז", אדין רכן ולחש לי באוזן, התחלתי לצחוק בדיוק כשקולו של איגנסיו צעק "סקוט!".
החלפתי עם אדין מבטים ואז הסתובבתי והלכתי לכיוונו של איגנסיו, "כן אדוני?".
"איך אתה מרגיש?", הוא הנמיך את קולו. שיט! הוא יודע…הוא ראה שהתנדנדתי על הדשא.
"אני בסדר גמור", החזרתי לו מבט, מנסה להישמע בטוח בעצמי.
"אז מה זה היה היום?", עיניו התכווצו.
"הרגשתי סחרחורת קלה אדוני, אבל אני מבטיח שזה הכול", החלטתי להגיד לו את האמת, אחרת עוד יצרח ויגיד שאני שקרן.
"אוקיי סקוט", הוא לחש ובדיוק כשהתכוונתי להסתובב וללכת הוא המשיך: " הבקעת היום שער יפה. אבל אם אני אראה אותך שוב מתנדנד לי ככה באמצע המגרש אני אשבור לך את שתי הרגליים. חג שמח ילד", ואז הוא חייך חיוך מזוייף והלך ממני, משאיר אותי בפה פעור.

"מותר לו בכלל לדבר אליי ככה?!", אמרתי ברוגז לרובין ואדין שהלכו משני צדדי בדרך לחניה.
"הוא איבד את זה לגמרי", רובין מלמל והניד בראשו, "ככה הוא אמר לך? שישבור לך את הרגליים?".
"כן!", זעמתי. מה נראה לו בכלל? אז מה שהוא המאמן שלנו? אנחנו השחקנים שלו והוא אמור לתמוך בנו ולעודד אותנו! לא לאיים שישבור לנו את הרגליים!
"הוא פשוט מפלצת שמנה", אדין מלמל ורובין התחיל לצחוק בדיוק כשהבחנתי בדמותה של לוסי עומדת ליד הרכב שלי.
היא לבשה את המעיל הסגול שלה ועמדה שלובת ידיים, נשענת על הרכב שלי. ברגע שהיא קלטה אותנו מתקרבים חיוך ענק הופיע על פניה והיא התחילה לרוץ לעברי. הלב שלי עשה סלטות באוויר וזרקתי את תיק הצד הענק שלי על הריצפה, ראיתי מזווית העין את אדין נתקל בו וכמעט נופל על הריצפה אך לי לא היה אכפת. ראיתי רק את לוסי שרצה לעברי וקפצה עליי, מחבקת אותי בכול כוחה. ידייה נכרכו סביב צווארי, "אתה המלך!!!", היא צעקה ואני התחלתי לצחוק, מסובב אותה באוויר.
אחרי כמה דקות שבהן נדמה היה לי שהזמן עצר מלכת רובין כחכח בגרונו וגרם לי לחזור למציאות, הורדתי את לוסי על הריצפה וזרועותיי עדין נשארו סביבה.
"אני כמעט ליפול דאניאל!", אדין קיטר מאחורי ואז לוסי התנתקה ממני והלכה לחבק אותו.
"אני מאוד שמחה שהשלמתם!", היא חיבקה את אדין חיבוק קצר שגרם לצביטה בלב שלי, לרגע התחלתי לחשוש שגם לוסי תתאהב בו, כמו מל. אבל לוסי מיהרה להתנתק מאדין ולחזור לזרועותיי.
"טוב חבר'ה", רובין שעמד בצד וניסה להסתיר את חיוכו פתח: " אני גם צריך לחזור הביתה לאישתי. אז שיהיה לכולכם חג שמח. היה נחמד להכיר אותך, לוסי", הוא קרץ לה ואז פנה לכיוון הרכב שלו.
"איך הוא יודע את השם שלי?", לוסי הביטה בי בשאלה.
"אמ..", לא יכולתי להגיד לה שהוא שמע עליה יותר מידי בזמן האחרון, נכון?
"אני להגיד לו", אדין חייך.
"אה, אוקיי. יאללה הולכים לעזור לפול בבישולים?", לוסי התנתקה ממני ושלושתינו התחלנו לצעוד לעבר הרכב שלי.
"תודה", לחשתי לאדין בשקט בדיוק כשלוסי נכנסה למושב האחורי.
"בבקשה אח שלי".

מוזיקה מחרישת אוזניים קיבלה את פנינו בכניסה הביתה.
"מה לעזעזל?", מלמלתי, מצפה לגרוע מכול. בסלון ראינו את רון ופול מסדרים כיסאות סביב שולחן ארוך ופול שר בקולי קולות לצלילי להקת בנים אנגלית.
אדין ולוסי פרצו בצחוק ואני עמדתי המום באמצע הסלון, ממתי פול שר?
ואז פול קלט אותנו והתחיל לשאוג "דן הבקיע שער!!!",הוא רץ לעברי והרים אותי על כתפו ורץ ברחבי הבית בזמן שאני מפחד על חיי.
"אני לוקח אותך לכניסייה לגירוש שדים מיד אחרי החג!", צרחתי וניסיתי לגרום לו להוריד אותי, אך פול תמיד היה גדול מידי ממני וגם חזק יותר.
הוא התעלל בי במשך כמה דקות ואז הוריד אותי על רגליי ליד השולחן. "תמיד ידעתי שאתה תיהיה כוכב על!", החיוך שלו היה מדבק ולא יכולתי לכעוס עליו במשך זמן רב.
"אוח תשתוק כבר. מה נשמע רון?", הסתובבתי מחברי הטוב והלכתי לעבר רון, נותן לו חיבוק וטפיחה על הכתף, "אני שמח שבאת!" אמרתי לו.
"כול הכבוד על המשחק! עקבנו דרך הטלווזיה", רון חייך אליי בבישנות ובאותו הרגע החלטתי שהוא כבר לא חנון אלא בחור טוב.
" איך מתקדמים הבישולים?", לוסי שאלה ופול מיד תפס בידה וסחב אותה למטבח, "רוזי אפילו אפתה עוגיות" שמעתי את קולו מרחוק.
אני ואדין החלפנו בנינו מבטים ואני חשבתי לעצמי כמה זה מוזר להיות בחברת האנשים האלה שעד לא מזמן לא הכרתי כלל.
" טוב לראות אותך פה", אמרתי לאדין והוא חייך.
"אז אתה עדין אוהב אותי?", הוא שאל.
"תמיד".
עד הארוחה עצמה הייתי בטוח שהיום הזה הולך להיות מושלם. ניצחנו במשחק החשוב, הבקעתי שער ראשון בקבוצה, אני מוקף באנשים הכי אהובים עלי בעולם…מה כבר יכול להשתבש?
ואז הגיע זמן ארוחת חג המולד, והיום המושלם שלי התהפך לגמרי.
אני ואדין הגשנו את כול האוכל לשולחן בזמן שלוסי ורון ערכו אותו ופול רץ מכאן לשם כדי לדאוג לדברים האחרונים.
" מתי אתה להגיד לה?", אדין שאל אותי בדיוק כשהוצאנו את תרנגול ההודו מהתנור.
"למי?", שאלתי ואדין הרים את התרנגול, מחכה שגם אני אתפוס משהו.
"ללוסיה", אדין אמר, "אני רואה מה קורה דאניאל".
" אין לי מה להגיד ללוסיה" הקנטתי אותו ותפסתי שתי קערות סלט, מזרז אותו לצאת.
"רואים לך בעין", אדין לחש כשכבר הלכנו לעבר השולחן ואני חרצתי לו לשון, לפחות יש לו מספיק טאקט כדי לשאול אותי על זה מחוץ לטווח השמיעה של לוסי.
לוסי ורון צחקנו בניהם כשהנחנו את האוכל על השולחן, ואני נעצרתי לשתי דקות רק כדי לבהות בה. היא הייתה כמו מלאך שזוהר, הפנים שלה התעוותו מצחוק וענייה נהיו לחות ממשהו שרון פלט. ואז היא מצאה את מבטי וענייה ברקו, היא חייכה ושאלה משהו אך אני בכלל לא שמעתי אותה עד שאדין חבט בצלעותיי.
" היי, אתה מרגיש בסדר?", לוסי עזבה את המזלגות שהחזיקה בידה וניגשה אליי, "אתה קצת חיוור".
"אני בסדר גמור", אמרתי לה, לא מצליח לנתק את עניי ממנה והיא הושיטה יד ונגעה במצחי, "דאגתי לך גם היום במשחק".
היא באמת ראתה שלא הרגשתי טוב במשחק?
"אני פשוט צריך לישון קצת זה הכול", השבתי לה.
"לישון קצת?", שמעתי את קולו של פול מאחורי, "הבחור הזה לא ישן לילות שלמים אם הוא לא לוקח כדורי שינה".
פנייה של לוסי הביעו בדאגה, "באמת?! מה קרה?".
"אני לא מצליח לישון לאחרונה-"
"מה שקרה הוא שהחברה שלו מחזיקה אותו ער עד שעות הבוקר", פול אמר וצחק, " אם את מבינה למה אני מתכוון".
ראיתי צל שחלף בפניה של לוסי והיא חזרה למזלגות שלה, "אם ככה זו אשמתך", היא אמרה וגייסה חיוך מאולץ על פניה.
"איפה היא באמת?", פול שוב דיבר ובאותו רגע רציתי להרביץ לו עם תרנגול ההודו, "אדיסון?" הוא הוסיף אחרי שראה שאני לא עונה.
"היא לא יכלה לבוא", מלמלתי בחריקת שיניים.
"למה?"
"למה אתה חייב לדחוף את האף שלך?", עכשיו כבר התעצבנתי. האמת שלא אמרתי לאדיסון כלום על הארוחה הטיפשית הזאת אחרי מה שקרה אתמול.
" כי זה מוזר שהיא חברה שלך והדבר היחיד שאתם עושים ביחד זה…טוב הבנת", פול נראה נינוח כשאמר את זה אבל הייתי בטוח שהפרצוף שלי האדים. מה הוא מנסה לעשות? לעצבן אותי בכוונה? לגרום ללוסי לשמוע את זה?
לוסי העמידה פנים שלא אכפת לה וחזרה לדבר עם רון כאילו השיחה לא קשורה אליה, ראיתי את אדין עומד בצד ומסתכל עליי, אני ופול החלפנו מבט עצבני.
" להמשיך להביא אוכל?", אדין אמר ואני נעצתי בפול מבט מזהיר אחרון והלכתי עם אדין למטבח.
"הוא מעצבן אותי בכוונה", כמעט צעקתי במטבח.
"הוא עושה בשכל טוב", אדין אמר ואני הסתובבתי לכיוונו.
" מה טוב בזה?"
"אני חושב שפאול מנסה לגרום לדאניאל להבין שלוסיה היא אהבה שלו", אדין גימגם באנגלית מעוותת ואני לא ידעתי אם לצחוק או לכעוס.
"אפשר לא לדבר על לוסיה הערב?", שאלתי חצי צוחק.
"אבל לוסיה כאן-"
"אז תחשוב שהיא לא", אמרתי והעמסתי על ידיו עוד קערות עם אוכל, מורה לו לצאת לסלון.

אחרי עשר דקות כולנו כבר התיישבנו ליד השולחן, אני עדין כעסתי על פול והתישבתי בין לוסי ואדין.
בהתחלה כולם אכלו בהנאה, רוזי הייתה הטבחית הכי טובה בעולם וכול מה שהכינה היה טעים להפליא. ניהלנו שיחות חולין קטנות בנינו, ואני מצאתי את עצמי נסחף לשיחה עם אדין ורון על כדורגל. מתברר שרון היה אוהד מושבע של ליברפול והתחיל לתחקר אותנו בנוגע למהלכים שאנחנו אמורים לבצע במהלך המשחק.
בין מילה למילה המשכתי להשחיל מבטים ללוסי, שלא החליפה איתי מילה מאז השטויות שפול פלט ועכשיו דיברה איתו על בגרויות ובית הספר.
"טעמת את הסלט פטריות לוסי? את רוצה שאשים לך קצת ממנו?", ניסיתי להידחף לשיחה שלהם ולוסי תקעה בי מבט עצבני.
" אני לא נכה דניאל, אם אני ארצה אני אקח לבד", היא אמרה.
"אני מנסה להיות ג'נטלמן", ניסיתי להצחיק אותה אבל היא נראתה עצבנית מידי.
"ג'נטלמן תיהיה כלפי אדיסון ולא כלפי", היא אמרה ופול החניק ציחקוק.
"מה אדיסון קשורה לכל זה?", עכשיו גם אני התעצבנתי.
אבל לוסי לא ענתה וחזרה לדבר עם פול כאילו אני לא קיים בכלל. מה עשיתי לה? פול המעצבן הזה!
שלחתי את ידי מתחת לשולחן ותפסתי בידה שנחה על רגליה.
לוסי לא הראתה כול סימן לכך שהיא הרגישה את המגע שלי, אך גם לא הזיזה את ידה ואני ראיתי בכך סימן שאני יכול להמשיך וליטפתי את ידה ברכות, מנסה לפייס אותה על מה שגרם לה להתעצבן.
" אז כמה זמן אתם ביחד?", שמעתי את המבטא של אדין וסובבתי את ראשי כדי לראות על מי הוא מדבר.
רון התחיל להשתעל קצת ואני נעצתי בו מבט סקרן, "הוא בטח מתכוון לכמה זמן אתם מכירים רון, האנגלית שלו קצת אמ..", מיהרתי לעזרתו של אדין.
"לא,לא", אדין אמר "אני שואל כמה זמן רון ופאול חברים! ביחד", הוא לקח את שתי אצבעותיו והצמיד אותן ביחד, "חבר וחבר", הוא אמר וגרם לי לעזוב את ידה של לוסי באחת.
"מה?!", זעקתי.
פול, ממולי, השתתק כמעט מיד ובהה באימה באדין, "אמ..אנחנו…אה…" רון התחיל לגמגם ולהאדים ואני העברתי מבט בין שניהם.
"מה זה ביחד?", פלטתי. על מה אדין מדבר ולמה הם לא מתקנים אותו?!
" הם יוצאים דניאל", לוסי ענתה בשלוות נפש. "אז אדין מתעניין כמה זמן. אין צורך להתבייש רון", היא שלחה לעברו חיוך מרגיע.
" אנחנו לא-" פול התחיל בדיוק כשרון גם פתח את פיו לדבר.
" שלושה חודשים", רון פלט והלסת שלי נשמטה.
"אנחנו לא באמת יוצאים", שמעתי את פול.
" מה?", רון הביט בו, "מה זה אומר לא באמת?".
"דניאל", קולו של פול נשמע שבור, "זה לא מה שאתה חושב".
"מה הולך פה?!" זעקתי, "מה קורה כאן פול?!".
"מה הבעיה?", לוסי שאלה.
"אוי ואבוי לי" שמעתי את אדין לוחש.
ראשי געש, מה קורה כאן? אני הוזה! אני בטוח הוזה ובעצם בכלל נרדמתי על השולחן! זה לא יכול להיות נכון, רון אומר שטויות…הם עובדים עליי! כן זהו זה! הם רק עובדים עליי.
"אתה צוחקים נכון?", שאלתי.
"דניאל אני יכול להסביר! רציתי לספר לך…לא ידעתי מתי-"
"לספר לי מה פול?", צעקתי, "לספר לי שאתה הומו מזדיין?".
"דניאל!", לוסי קפצה ממקומה, "זה שלך אין לב לא אומר שאנשים אחרים לא יכולים לאהוב את השני! וזה לא משנה אם הם מאותו מין!".
"בטח שזה משנה!", גם אני קפצתי ממקומי, נסער.
"מתי התכוונת לספר לי?", צעקתי על פול.
"לא סיפרת לדניאל?", רון שאל.
"אני..אני..", פול נראה כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי בכול שניה, אף פעם לא ראיתי אותו ככה.
" אתה הומו?", צעקתי.
"דניאל בבקשה תפסיק לצעוק!", לוסי הניחה עלי יד אך העפתי אותה.
"אתה הומו?", שאלתי שוב.
"כן! כן אני הומו ואני לא ידעתי איך לספר לך כי ידעתי איך תגיב!!" עכשיו פול צעק וראיתי את עניו מתחילות לדמוע, "זאת לא אשמתי דניאל! אבל ככה נולדתי! אני נמשך לבנים…אני אוהב את רון ואני לא יכול להילחם בזה! אני מצטער שזה האח שיש לך אבל אני לא יכול לעשות כלום".
"אלוהים", התיישבתי במקומי. כמה זמן זה כבר ככה? כמה זמן פול מסתיר ממני חלק כול כך גדול בחייו. געשתי בתוך תוכי, חלק ממני רצה לצעוק עליו שהוא הומו מסריח ואיך הוא מעז בכלל, אך מצד שני זה פול…והוא אחי. פול יכול לרצוח מישהו לנגד עניי ואני אף פעם לא אשפוט אותו. אבל אף פעם לא חשבתי שהוא…הומו.
"אני צריך אוויר", מלמלתי וקמתי מהשולחן, משאיר את כולם אחריי.
"לפחות אני הצלחתי להגיד את זה דניאל!", שמעתי את פול צועק לעבר גבי, "אתה מכחיש את כול האהבה שלך ושומר אותה לעצמך!".