השילוב המושלם – פרקים 21+22

פרק 21 – 'הדירה'

יום שני הגיע, וכך גם הלימודים. מאז שחזרנו מן מסיבת הקמפינג אל המעונות ניסיתי להתעלם מכל מבט של ריידר. זה דיי לא אפשרי כיוון שאנחנו מתגוררים באותו חדר, אך ניסיתי כמה שיכולתי.
לא רציתי ליצור מגע נוסף בנינו שרק יעלה במוחי עוד תהיות ומחשבות. אין לי מושג איך ריידר מרגיש כלפיי, ואני לא חושבת שזה יתגלה בקרוב.
דבריה של ויקטוריה תמיד עולים לראשי… על כך שריידר לא יכול לאהוב. אני לא מאמינה בהם, אך אני גם לא מפקפקת בהם. הוא כל כך קריר, ולא משנה כמה אני מנסה להפשיר אותו; אני פשוט לא יכולה.
בעייפות מוחלטת קפצתי מתוך מיטתי והתקדמתי אל חדר המקלחת, לא לפני שהעברתי מבט לכיוון המיטה הריקה והמבולגנת של ריידר.
כאשר שלחתי את ידי לכיוון הידית ופתחתי את הדלת, עיניי הכחולות גדלו כשצפיתי בדמותו של ריידר, הלבוש רק במגבת לבנה סביב מותניו. עיניו פגשו את שלי, ויכולתי להרגיש את לחיי מאדימות כשהבנתי שאני בוהה בגופו.
"ס-סליחה," מלמלתי במהירות וסגרתי את הדלת בחזרה. גיחוכו של ריידר נשמע מעבר לדלת הדקה, ונתתי לעצמי מכה על המצח.
התרחקתי מן הדלת, מפחדת לרגע שהוא ייצא ויפגוש בפניי המובכות. פסעתי בזהירות אל מיטתי בחזרה, מוציאה את תיקי מן הכיסא המרופד ומתחילה למלאות אותו בספרים.
אחר כך פניתי אל ארון בגדיי, ובחרתי כמה פריטי לבוש וזוג נעלי בובה. כששמעתי את דלת המקלחת נפתחת, סובבתי את ראשי אליה.
ריידר יצא ממנו הפעם לבוש, ושיערו הקצר והחום רטוב מעט. בזריזות אספתי את בגדיי והתקדמתי, עוקפת אותו בכתפי ונכנסת לתוך חדר המקלחת, בזמן שכל הדרך שלי לשם התחמקתי מכל מבט ומיקדתי את עיניי ברצפה.
לאחר שצחצחתי את שיניי ושטפתי פנים, התלבשתי ונעלתי את נעליי. שמתי מעט מסקרה על עיניי ואת שפתיי השארתי וורודות וטבעיות. הרגשתי חשק לאסוף את שיערי הארוך לקוקו גבוה וככה עשיתי.
יצאתי מן החדר, אוחזת בבגדיי השינה שלי. ריידר ישב על מיטתו ונעל את נעליו, וברגע שעינינו נפגשו מיהרתי להוריד את שלי בחזרה אל הרצפה.
הנחתי את בגדיי על המיטה ואחזתי בתיקי, לא לפני שסימסתי לאבריל שאני מוכנה. אני יודעת שזה נורא שאני מתעלמת ממנו ככה, אך איזו עוד אפשרות יש לי? זה לא כאילו ייצא משנינו משהו, וחוץ מזה; הוא תמיד מתנהג אליי ככה.
"חשבתי שאני אוהב לשתוק." קולו העמוק של ריידר נשמע, גורם לי להתנתק ממחשבותיי. הופתעתי שהוא זה שפתח בשיחה, וכשהרמתי את מבטי אליו הבחנתי בחיוך הקטן שעלה על שפתיו.
שפתיי התעקמו ומשכתי בכתפיי מבלי לומר דבר. הוא נהם והתרומם על רגליו, מתחיל בצעדים איטים לכיווני. ניסיתי להישאר רגועה עד לרגע שבו הוא נעמד מולי.
"את מתכוונת להגיד לי למה את מתחמקת ממני?" הוא הרים את גבותיו יחד ושילב את ידיו. הקול שלו ומבטו תמיד כל כך רציניים אפילו שהוא לא. כיווצתי את שפתיי יחד, מנסה לשמור על איפוק. "א-אני לא מתחמקת ממך." אמרתי לבסוף.
עיניו התכווצו לעברי בחשד. "את בטוחה?" שאל ושחרר את אחת מידיו בשביל להניח אותה על אחת ממותניי. קפצתי מעט ממגעו, בולעת את רוקי. "כ-כן."
"אז למה את מגמגמת?" חיוך קטן וסקרן עלה על שפתיו. ממתי הוא כל כך משועשע ככה על הבוקר? או בכלל?
"אני.. אני לא." מיהרתי לזוז ממנו ולעקוף אותו בכתפי, ולפני שניתנה לו כל הזדמנות לענות אותי במגעו יצאתי בזריזות מן החדר.

לאחר השעתיים הראשונות התיישבתי בקפיטריה יחד עם אבריל, אריאנה, לוקי וטיילר שהצטרף אלינו. הוא ואייב' לא חזרו להיות יחד, ואני לא חושבת שהם אי פעם יחזרו, אך לראות אותם סוף סוף מדברים ויושבים באותו שולחן, ואת אבריל שלא שולחת לו מבטי זעם יותר, גורם לי לשמוח.
"בלוש, אני צריכה שתבואי איתי לספרייה מאוחר יותר להתכונן למבחן בספרדית." אייב' אמרה, מתייסרת. "לספרייה? הספרנית לא.. לא בדיוק אוהבת אותך." אמרתי בגיחוך קטן, נזכרת בפעם האחרונה שביקרנו שם עם קייל.
"טוב זה הדדי ביותר." אייב' זייפה חיוך. "בבקשה?" היא הוסיפה בהתחננות, עיניה המיוחדות והגדולות נוצצות. "אוקיי." חייכתי קלות, מרימה צ'יפס וטובלת אותו בקטשופ.
"יופי!" היא קראה בהתרגשות, וכעבור שנייה חטפה את הצי'פס מידי והכניסה אותו לפיה. יישרתי את מבטי אליה, נאנחת קלות בגיחוך ולוקחת צי'פס חדש מן הצלחת הלבנה. אריאנה ואבריל דיברו על כמה שהמרצה לספרות חתיך, וטיילר ולוקי דיברו על כדורסל ומיהרתי להקשיב ולהצטרף לשיחתם.
לוקי הגדיל את עיניו כשגילה שאני מבינה בכדורסל, והופתע שאני נשית כל כך אך מתעניינת בספורט שלרוב בנים אוהבים. רק חייכתי קלות והסברתי שתמיד צפיתי במשחקים עם אבא שלי.
יכולתי להבחין בעיניו של ריידר ננעלות על פניי מרחוק מהשולחן שבו ישב עם קייל, ועוד כמה בנים ובחורות, ביניהן ויקטוריה וקרלי. יכולתי להיזכר בכך שהוא 'הציב' לי חוקים בתחילת שנה, שבהם אחד מהם היה לא לבהות בו, אך הוא תמיד עושה את זה לי.
רק גלגלתי את עיניי על המחשבה הזו, ועל כמה מעצבן הוא היה באותה תקופה. להפתעתי, אני מעדיפה אותו ככה מאשר איך שהוא היה, למרות שהוא עדיין ריידר הקריר והאדיש, אך פחות.
"היי," רק כאשר שמעתי את קולו של ראיין ניתקתי את פניי משל ריידר והבחנתי בכך שהוא התיישב לידיי. "היי," הכרחתי את עצמי לעלות חיוך ולהתמקד בו.
הפנים שלו נראו טוב יותר ופחות חבורות מן אותו המקרה עם שון. כשהוא הבחין שבהיתי בו, הרים גבה בחיוך. "יש לי משהו על הפנים?"
"לא לא, הכול בסדר." צחקתי קלות, מנענעת את ראשי. המשכנו לדבר, כשהוא מצחיק אותי כמו בכל אחת מן השיחות שלנו ואני ניהנת מכך שזה גורם לי להפסיק להסתכל על ריידר ולהתמקד בדו-שיח שלנו.

* * *

לאחר שעתיים שלמות או יותר של קריאה בספרדית עם אבריל ה-בלתי-ניתנת-ללמידה, נכנסתי לחדרי ומיהרתי לרוץ למיטתי ולזרוק את עצמי עליה. הרמתי את ראשי מעלה, מציצה בעיניי אל עבר מיטתו של ריידר שהתגלתה כריקה. העברתי את מבטי על החדר גם כן, עדיין לא מבחינה בדמותו.
כל פעם מחדש אני נלחצת כאשר אני מגיעה בערב אל החדר והוא לא נמצא. אני לא רוצה לחשוב על המקום שבו הוא נמצא ומה הוא עושה כרגע, למרות שיש לי ניחוש דיי טוב לכך.
ניצלתי את זה שהוא לא בחדר ונכנסתי לחדר המקלחת. לאחר מקלחת ארוכה ורעננה, לבשתי סקיני ג'ינס שחור וגופיה לבנה. התקדמתי אל מיטתי יחפה, מתיישבת עליה ושולפת את הלפטופ הלבן שלי מן השידה אל חיקי. ביד אחת הדלקתי אותו וביד השנייה שחררתי את שיערי האדמוני מן הקוקו הגבוה וגורמת לו ליפול אל ברכיי.
דיברתי בסקייפ עם אבי, שבאופן מוזר, נראה עייף ולחוץ. אני צריכה ללכת לבקר אותו, זה לא פשוט לחיות בבית לבד. לאחר מכן הסתמסתי עם אריאנה שלא הפסיקה לדבר על דילן. והאמת, שמחתי על כך כיוון שזה גרם לה להתמקד בו ולא לשלוח לי הודעות על הנשיקות ביני לבין ריידר שרק יביכו אותי יותר ויותר.
מבטי הורם מן המסך מעלה כאשר שמעתי את דלת החדר נפתחת. צפיתי בריידר נכנס במרץ ומתקדם אל עבר ארוך בגדיו, זריז ביותר.
"הכול בסדר?" שאלתי וסגרתי את הלפטופ בזהירות בזמן שהוא פתח את הארון ושלף ג'קט שחור מתוכו. הוא לא ענה, רק התלבש במהירות וסגר את הארון.
ניסיתי להדחיק בצד את מחשבותיי שכפו עליי להתעלם ממנו כמו הבוקר, אך לא יכולתי.
ריידר התקדם אל השידה הכהה שלצד מיטתו ופתח אותה, שולף מתוכה צרור מפתחות ופלאפון. קפצתי מן המיטה, הפעם לחוצה יותר.
לפני שהייתה לו כל אפשרות לצאת מן החדר, מיהרתי לעמוד מלפניו ולחסום את דרכו החוצה. "מה קרה? זה בנג'מין?"
"בל, אני לא רוצה שתזכירי אותו עוד פעם. מובן?" הוא דרש באזהרה. "ל-לא ענית לי על השאלה." ניסיתי להתחמק מן ממבטו הרציני והנוקשה.
ריידר נאנח בכבדות, וכעבור שנייה הרגשתי את ידיו מתחת לירכיי. הוא הרים אותי אל חזהו, הסתובב לכיוון מיטתי וכרע ברך עליה, מניח אותי בעדינות.
גערתי בכעס על ההתחמקות התמידית שלו בשיחותינו, שתמיד בסופן אני גומרת עליו. לפני שיכולתי להוסיף משהו, הוא התקדם אל הדלת ויצא ממנה.
נעלתי מגפיים במהירות, שלפתי מתוך ארוני קרדיגן שחור ויצאתי מן החדר אחריו. אם הוא לא הולך לגלות לי אני פשוט אגלה בעצמי.
בזמן שלבשתי את הקרדיגן על גופי, התקדמתי במורד המסדרון אל חדרן של אבריל ואריאנה. פתחתי את הדלת ללא התרעה מוקדמת, מגלה לפניי את ארי יושבת על מיטתה וקוראת ספר.
"איפה אייב'?" שאלתי במהירות כאשר התקדמתי אל השידה שלצד מיטתה של אבריל. "יצאה, היא תיכף תחזור. קרה משהו?" קולה של אריאנה נהייה לחוץ יותר.
כאשר מצאתי את המפתחות למכונית של אבריל דחפתי אותן לכיס האחורי שבג'ינס שלי. "תגידי לה ששאלתי את המכונית שלה. אני אסביר כבר אחר כך." יצאתי בריצה מן החדר, לא נותנת לה זמן להגיב.
יוצאת מן מבנה המעונות, הבחנתי בדמותו הרחוקה של ריידר מתקדמת אל מכוניתו. לאט ובזהירות, חיפשתי אחר המכונית של אייב'. כשמצאתי אותה, נכנסתי והזדרזתי להשיג את ריידר שכבר החל לנסוע.
אין לי מושג לאן אני נוסעת, אך אני נשארת מאחוריו ומתמקדת ברכבו ששעט על הכביש. אני כמובן גם לא בטוחה אם המקום שאליו אני נוסעת הוא בטוח.
לאחר נסיעה שנמשכה כעשרים דקות, ריידר עצר את רכבו ליד מקום חשוך. בזהירות עצרתי את הרכב של אייב' גם כן, רחוק ממנו.
הוא יצא מן מכוניתו ונכנס לתוך סמטה. אוקיי, עכשיו אני באמת מפחדת.
לאחר היסוס שנמשך ככמה שניות, נשמתי עמוק ואזרתי כל אומץ בגופי- יוצאת מתוך הרכב ומתהלכת אל הסמטה גם כן. נכנסתי אל המקום החשוך בשקט, בולעת את רוקי ומנסה לא לקפוץ מכל רעש חלש.
מוזיקה חלשה נשמעה. ככל שהתקדמתי בתוך הסמטה יותר ויותר, המוזיקה התגברה.
לאחר הסמטה הייתה פנייה הצידה, שאליה נכנסתי אחרי דמותו החשוכה והרחוקה של ריידר. אני באמת צריכה אותו לצידי כרגע, ואני דיי מתחרטת על כך שיצאתי מתוך החדר.
עיניי גדלו כאשר הבחנתי במקום הגדול שלמולי ויותר מכל: כשהבנתי שאיבדתי את ריידר. בחנתי חנייה ענקית המלאה במכוניות שהתחרו ביניהן, מוזיקה רועשת, בנות חצי ערומות וכספים שהועברו בין כמה וכמה אנשים.
ליד החניה הייתה מסעדה שסביבה היו אופנוענים ובירות נראו בכל במקום. שפשפתי את ידיי מן הקור, מתעלמת מהחיוכים המטרידים של כמה בחורים מקועקעים.
עכשיו אני לגמרי מתחרטת שהגעתי לפה.
קפצתי בפחד כשיד חזקה משכה את זרועי וסובבה את גופי. "מה לעזאזל את עושה פה?!" ריידר כמעט וצעק, עיניו נוקשות ומשדרות זעם בדיוק כמו קולו.
עד כמה שהוא כועס כרגע, הקלה עצומה שטפה אותי למראה פניו.
"א-אני רק.." עצרתי את דבריי מבלי ידיעה איך להמשיך אותם. "רק רציתי לדעת למה היית לחוץ ככה." לחשתי בשקט.
עיניו הכחולות שנראו לפתע כהות סרקו את פניי באותו כעס, לא מתרככות אפילו לשנייה. הוא לבסוף שחרר את ידו ממני ופלט אנחה.
"בל," הוא נשם עמוק, " מסוכן פה. לא היית צריכה לעקוב-"
"ריידר הונק." קול עמוק של בחור נשמע, מה שקטע את ריידר. במידית ידו של ריידר נשלחה לפניי ודחפה אותי מאחוריו.
הצצתי מגבו אל הבחור המקועקע שנעמד לפניו; ידיו שריריות כמו של ריידר, ופניו המקושטות בעגילים היו מפחידות למדיי. מאחוריי הבחור עמדו לפחות שלושה בנים נוספים.
"מה מביא אותך לפה? לא הראית את הפנים שלך מאז… מה? הרגע שבו הבסתי אותך בתחרות?" חיוך ארסי התפשט על שפתיו של המקועקע.
"זה לא זמן טוב עכשיו, וינס." ריידר סינן מבין שיניו, מנסה לשמור על איפוק. קלטתי את ראשו מוטה הצידה אליי, עיניו מציצות לעברי ושולחות מבטים מזהירים.
הנהנתי באטיות, מתקרבת יותר לגבו ומסתירה את כל גופי הרועד. יכולתי להבחין בכמויות האנשים שהתאספו סביבנו.
"למה לא? לא תשמח להחזיר את הכבוד שלך בתחרות נוספת?" הבחור ששמו התגלה כוינס נהייה משועשע יותר, אך האכזריות נותרה בקולו. מה ריידר עשה במקום כזה?
עכשיו שאני חושבת על זה, הוא עובד אצל בן אדם נורא וגובה חובות מאנשים במכות- אז אני לא אמורה להיות מופתעת שהוא היה במקום כזה.
"אין לי חשק לזה." ריידר השיב בחוסר עניין, אך הבחנתי בקולו הלחוץ ובכמות הפעמים בה הוא הציץ לעברי בזהירות, בודק אם אני עדיין מאחוריו. במקום, הנחתי את ידי על גבו כך שיהיה בטוח שאני שם.
"אין לך חשק לזה?" וינס פרץ בצחוק, "אתה חייב להיות רציני. קדימה, אתה ריידר הונק," הדגיש את שמו. "תמיד יש לך חשק לתחרות." קולו נשמע גבוה יותר, כך שדמיינתי לעצמי שהוא התקדם יותר אל ריידר.
"לא הלילה." ריידר שמר על קור הרוח שלו. צחוקו של וינס וכמה נוספים בקהל מסביבנו נשמעו. "שמעתם את זה?" וינס צעק, "ריידר הונק לא רוצה להתחרות."
הבנתי כבר ש'התחרות' שוינס מדבר עליה היא מירוץ מכוניות לפי מה שנראה לי בחנייה הענקית הזו. הרגשתי דרך ידי איך ריידר מתנשם עמוק.
"רגע רגע רגע," וינס לחש, אך יכולתי לשמוע אותו. "מה אתה מחביא מאחורייך?" נשמעתי נעתקה ברגע ששמעתי את מילותיו.
"כלו-" לפני שריידר הספיק לענות, גופו זז ממני, וכך הרגשתי שמגני הוסר. לפניי וינס התגלה שוב, שפתיו מתעקמות לחיוך ארוך.
ריידר מיהר לעמוד לצידי ולתפוס את ידי, מה שגרם לצמרמורת לעבור בגופי. "תראו תראו.. רק התחיל הערב ואתה כבר צד בחורות. והפעם ג'ינג'ית יפיפייה עם פנים עדינות… כל פעם זן אחר לא?" וינס התכופף מטה לעברי, חיוך ענקי עוטף את פניו.
"סיימנו פה." ריידר מיהר לומר, מושך את ידי אחריו ומסתובב. אך כשהתכוונו לצאת מן המעגל, שני בחורים נעמדו מלפנינו.
"אני לא חושב כך," קולו האכזרי של וינס נשמע שוב. ריידר מלמל קללה ונשם עמוק, מסתובב באטיות בחזרה אל וינס, ולא מעז לשחרר את ידו ממני.
"נעשה איתך עסקה." וינס שילב את ידיו יחד בילדותיות מזויפת. "אם אתה לא רוצה להתחרות, נעשה החלפה… אני אוותר לך, ובתמורה אתה תביא לי את היפיפייה שלצידך."עיניו של וינס עזבו את ריידר ונחתו עליי, מעבירות חרדה מראשי ועד אצבעות רגליי. חיזקתי את אחיזתי בריידר.
ריידר פרץ בצחוק. "בחיים לא."
חיוכו של המקועקע נעלם בין רגע לקו ישר והדוק. "לא?" הוא הרים את גבותיו, מוודא ששמע נכון.
"שמעת אותי." ריידר החזיר, קריר כרגיל ואדיש למבט האימה של וינס.
"אתה יודע טוב מאוד את החוקים… אף אחד לא בא לפה סתם מבלי להתחרות, אלא אם כן יש עסקה ו-"
"אני יודע בדיוק מה החוקים והם לא מעניינים לי את הזין." ריידר ירה בחזרה, קוטע את דבריי הזעם של וינס. וינס נעל את לסתו באטיות, עיניו משדרות זעם וטרור.
"אני לא חושב שזה יגמר כל כך טוב הונק אלא אם כן אתה תסכים לעסקה." וינס שילב את ידיו יחד שוב, הפעם בצורה הרבה יותר מאיימת ממקודם לכן.
"עדיין לא." ריידר לא שינה את תשובתו.
"אני שונא שאומרים לי לא." וינס נשם עמוק, מטלטל את ראשו לאחור.
"ובכן, אני שונא אנשים כמוך אז בוא פשוט נעזוב את זה, טוב?" ריידר זייף חיוך קטן. נשכתי את שפתיי מכדיי לא לחייך, כיוון שמבטו של וינס בהחלט לא נראה משועשע יותר.
עיניו של וינס טיילו בין כמה בחורים שעמדו סביבנו, וראשו הוטה הצידה. אני מניחה שריידר הבין מה הסימן הזה אומר, כיוון שידו הידקה את אחיזתנו בחוזקה.
"רוצי!" ריידר צעק במהירות, מושך אותי יחד איתו כשרצנו מתוך המעגל והמון האנשים. יכולתי לשמוע צעדים מהירים מאחורינו כאשר עברנו את הפנייה והגענו אל הסמטה, רצים בה יחד ולא משחררים את ידנו לרגע.
נעצרנו ליד מכוניתו, והוא מיד רץ לצד השני של הרכב. "תכנסי כבר!" הוא צעק כאשר פתח את הדלת ונכנס לתוך המכונית השחורה.
"א-אבל המכונית של אבריל…" לחשתי לעצמי בהיסוס, ולאחר מכן נכנסתי אל הרכב גם כן. אני אבוא לקחת את המכונית מיד על הבוקר.
לפני שהספקתי לחגור, ריידר כבר שעט על הכביש.
יכולתי להבחין בלסתו שננעלה בכעס כאשר הוא נהג, ולא הוציא מילה מן הפה. שמרתי על השקט גם כן, מפחדת לומר משהו שיכעיס אותו יותר.

יצאנו מן המכונית לאחר שחנה. בלבול חלף במוחי כאשר הבחנתי טוב מאוד שזה קולג' קמפורד, אלא ביניין קומות.
"איפה אנחנו?" שאלתי בזמן שהידקתי את הקרדיגן לגופי, מזיזה כמה קצוות שיער שהתנופפו ברוח הקרה. ריידר שמר על הדממה שלו, ורק תפס את ידי ומשך אותי אחריו.
עקבתי אחריו בשקט בלית ברירה. לאחר שעלינו במדרגות לקומה שלישית, ריידר הוציא את צרור המפתחות שלו מן הכיס. הוא בחר את המפתח הנכון ופתח את דלת הדירה.
לפניי התגלתה דירה עזובה. היו בה פרטים כמו ספה, שולחן, שידה, ואפילו אי במטבח, אך היא לא נראתה כמו מקום שחיים בו כבר.
עקבתי בזריזות אחריי ריידר שהתקדם כבר אל אחד החדרים. לפניי התגלה חדר הרבה יותר מלא וחי מאשר הסלון והמטבח, ואפילו מיטה וארון בגדים. אך למיטה לא היו מצעים, רק כרית אחת.
"של מי הדירה הזו?" שאלתי בזמן שריידר התקדם אל הארון, ושלף מתוכו מכנס טרנינג ארוך וקפוצ'ון. הוא הסתובב והתקדם בחזרה אליי, מושיט לי את הבגדים. "קחי, תחליפי אליהם כדיי שלא יהיה לך קר בלילה."
"מ-מה זאת אומרת? אנחנו לא חוזרים למעונות?" עיניי גדלו לדבריו. הוא נהם וטלטל את ראשו לאחור, "לא בל, לא חוזרים למעונות. מסוכן עכשיו בחוץ. נישן פה ונחזור בבוקר."
ריידר הוריד את הג'קט מגופו ונשאר עם החולצה השחורה שלו. הוא פנה אל המיטה ונשכב עליה עם גבו אליי, מניח את הכרית בצד בשבילי.
הורדתי את ראשי מטה אל הבגדים שריידר מסר לי. "רגע, של מי הדירה ושל מי הבגדים?" שאלתי ומיקדתי את עיניי על גבו.
"שלי. לשתי השאלות." הוא ענה, גורם לעיניי לגדול מתשובתו. הדירה הזו שלו? למה יש לו דירה? ולמה היא נטושה?
שאלות הציפו אותי, אך מיהרתי להדחיק אותן ולהחליף לבגדיו החמימים של ריידר. ביקשתי ממנו לא להסתובב, ולאחר מכן החלפתי במהירות לתוך בגדיו.
הסתובבתי בחזרה אל המיטה, מתיישבת עליה ומוציאה את נעליי בעדינות על הרצפה. הרמתי את רגליי אל המיטה והנחתי את ראשי על הכרית לאחר היסוס, ממקדת את עיניי על גבו הקרוב של ריידר.
"ל-למה יש לך דירה?" שאלתי בלחישה. שיניי רעדו מן הקור וכפיתי על עצמי להשתלט על גופי שרעד. "כי ככה." הוא השיב באדישות, לא מסתובב לעברי.
נאנחתי בשקט. "אני לא יכולה להירדם עם כל כך הרבה שאלות בראש." פיהקתי חלושות. ריידר נשם עמוק והסתובב לעברי באי רצון, פוגש בעיניי. "מה את רוצה לדעת?" הוא נאנק.
חיוך קטן עלה על שפתיי. "אמרת שהדירה שלך… למה יש לך דירה אם אתה גר בחדר איתי במעונות?"
"אחרי שאבא שלי מת התגוררתי פה רוב הזמן. זה קרוב יותר למקום של בנג'מין." ריידר ענה, עיניו נלחמות לא להיעצם. "הו. אני מצטערת." מלמלתי בשקט, מניחה את ידיי הקרות מתחת לפניי.
"זה בסדר. שאלה הבאה." הוא פיהק. הנהנתי, נושמת עמוק. "אמא שלך לא דאגה? כלומר, אני יודעת שהיא לא יודעת על בנג'מין ועל מה שאביך עסק… אבל היא לא דאגה לגבייך? שאתה גר פה לבד?"
"משהו אחר העסיק אותה…" הוא מלמל, מעט כעס נשמע בקולו אך הוא שמר על איפוק. לא רציתי לשאול עליה כי הוא נראה עצבני, אז רק שתקתי וניסיתי להשתלט על גופי הרועד.
"את רועדת." הוא ציין בשקט, עיניו הבהירות שנראו כהות מן החושך ננעלו על פניי. "כ-כן, אבל אני בסדר." הנהנתי במרץ, עוצמת את עיניי.
"תסתובבי." הוא נאנח קלות, מקרב את גופו אליי. "מה?" פתחתי את עיניי בחזרה, נרתעת מעט כשגיליתי שהוא קרוב יותר. המטרה שלי להתחמק ממנו בהחלט נכשלה.
"תסתובבי." הוא חזר על דבריו, ואני עשיתי כפי שאמר. ברגע שהנחתי את ידיי על המיטה, הרגשתי את גופו של ריידר מתקרב יותר, וידיו החמימות מונחות על שלי. חום שטף אותי, ולא יכולתי להודות לו יותר על כך.
"יותר טוב?" הוא שאל ברכות. "כן." עניתי יחד עם הנהון, מחייכת קלות. "יופי." ריידר אמר, ויכולתי להרגיש בחיוך הקטן על שפתיו כאשר הוא קבר את ראשו בכתפי.

פרק 22 – 'השיחה'

מצמצתי בעיניי מספר פעמים עד שהן נפתחו לחלוטין. פיהקתי ושפשפתי את העיניים, נזכרת שהכול לא היה חלום ואני עדיין בדירתו של ריידר.
"ריידר?" לחשתי בעייפות, מסובבת את גופי לצד השני. קפצתי מעט כשגיליתי שהמיטה ריקה ורק אני נמצאת בה.
"ריידר?" חזרתי, קולי מפוחד יותר. כאשר הבחנתי בבקבוק מים על השידה ופתק צמוד אליו, מיהרתי לקפוץ מן המיטה ולהתקדם אליה.
אחזתי בבקבוק הקר, תולשת את הפתק ממנו.
"אני כבר חוזר, שלא תעזי לצאת." כאשר קראתי את דבריו נשמתי בהקלה. פתחתי את הבקבוק, לוגמת ממנו במהירות. בחיים לא הייתי צמאה ככה.
הבטתי מטה, מבחינה עדיין בבגדיו החמימים של ריידר. לקחתי את בגדיי מאתמול ונכנסתי לתוך חדר המקלחת הנטוש, מחליפה את הלבוש.
שטפתי את פניי עם מי הברז הנקיים וחזרתי לחדרו של ריידר. כאשר העברתי את מבטי על המקום, תהיתי לעצמי מה גרם לו לקנות דירה… חוץ מהעבודה שזה קרוב למקום של בנג'מין.
ליבי צנח לרצפה כשצלצול פלאפון נשמע. הצליל הזה היה מוכר לי מאוד באופן מחשיד.
מיהרתי לעקוב אחר הצלצול, שהגיע מתוך השידה. התקדמתי אליה ופתחתי בידי את המגירה הראשונה, עיניי מגלות את הפלאפון של ריידר רוטט.
למה הוא יצא והשאיר את הפלאפון שלו פה?
המספר שהופיע על הצג לא היה מוכר, כך שהחלטתי לא לענות. אני לא רוצה שהוא יכעס על כך שנגעתי בזה ובכלל עניתי.
הצלצול הופסק והשיחה נותקה, אך לאחר מכן התקשרו שוב ושוב ללא הפסקה. בזמן שישבתי על מיטתו ונעלתי את מגפיי, ניסיתי לנתק את מוחי מן הצליל ולכפות עליי לא לענות.
מה כבר יקרה אם אני אענה? אולי זו שיחה חשובה? לא סתם מתקשרים בלי הפסקה.
מבלי לחשוב על הצעד הבא שלי, התרוממתי מן המיטה אל השידה ושלפתי את הפלאפון מן המגירה, עונה לו וכך מפסיקה את המנגינה.
"ריידר? הו אלוהים! אני לא מאמינה שענית לי! בן שלי, אין לך מושג כמה התגעגעתי אלייך."
אם חשבתי שמקודם ליבי צנח אל הרצפה, אז כרגע הוא כבר עבר את כל הקומות בבניין ונחת על הקרקע.
אני כרגע עניתי ל… לאימא של ריידר? האישה הזו קראה לו בן שלי! למה לעזאזל אין לו את המספר של אימא שלו?
שוק תקף אותי ונשארתי בשקט, לא מצליחה להוציא שום מילה מפי.
"ריי, מותק? אתה שם? אני יודעת שאתה לא רוצה לדבר איתי אבל מצאתי את השרשרת של אביך! מה שחיפשת! אתה רוצה לבוא ולקחת אותה?" הקול של האישה היה ממולא באושר והתרגשות.
כיווצתי את עיניי בבלבול לדבריה. ה-הוא לא רוצה לדבר איתה? למה לא?
חשבתי על לנתק במהירות ולהניח את הפלאפון בחזרה על השידה, אך ההתלהבות בקולה גרם לי להתייסר ולהשאיר את השיחה פתוחה. אני מניחה שהיא וריידר לא דיברו זמן רב, ואני לא רוצה לנפץ לה את האושר שהיא חווה כרגע.
"ריי? בבקשה תדבר איתי." היא חזרה, מתחננת. אני כל כך רוצה לדבר, אך שום קול לא יוצא מפי.
דלת הדירה נפתחה, גורמת לי לקפוץ ביחד עם סגירתה. כעבור מספר שניות ריידר כבר היה בתוך החדר, עם שקית שקופה וכמה פריטים בה. עיניו בחנו אותי ולבסוף נחו על הפלאפון שהיה מוצמד לאוזני.
"מי זה?" מבטו היה מבולבל והוא מיהר לחטוף את הפלאפון אליו. זה לא ייגמר טוב.
"הלו? מי זה?" הוא שאל באטיות. לא יכולתי לשמוע את קולה של אימו יותר, רק מעט, אך כאשר דיברה ועיניו של ריידר גדלו והביטו בי, הבנתי עד כמה מופתע וכועס הוא.
"מה את רוצה? למה התקשרת?" ריידר סינן במרירות, מתקדם אל חדר המקלחת וטורק את הדלת אחריו. קפצתי במקומי מהסגירה החזקה, עדיין נשארת עם ידי תלויה באוויר.
לא ידעתי מה לעשות או איך להגיב. למה הוא מדבר אל אמא שלו ככה? זה ממש חצוף. ולמה היא צריכה להתחנן כדיי שידבר איתה? הוא הבן שלה!
המון שאלות הציפו את ראשי אך הדחקתי אותן. יכולתי לשמוע את ריידר צועק מעבד לדלת, והתחרטתי על הרגע שבו עניתי. אני מניחה שהוא לא רק מרחיק את כולם החוצה ממנו, אלא אפילו את אימו.
בזמן שמוחי נדד אל מקום אחר, ועל העובדה שאמור להיות יום לימודים היום ואבריל בטח מתחרפנת לגביי איפה אני, דלת המקלחת נפתחה בחוזקה.
עיניי הביטו בדמותו של ריידר העצבני, המתקדם במהירות אל השידה ולוקח את השקית השקופה שהספיק לשים עלייה לפניי.
מיהרתי לעקוב אחריו כאשר הוא יצא מן החדר והגיע אל הדלת הגדולה בסלון, מוציא את צרור המפתחות מכיסו ופותח אותה בזעם. "ל-לאן הולכים?" שאלתי בזהירות.
עיניו המאיימות לא העזו להביט בי, ורק בהו ברצפה. "צאי. הולכים." הוא הודיע בקול נוקשה.
נשמתי עמוק, לא משמיעה קול נוסף ועושה כפי שדרש.

ריידר החל לנסוע, לסתו נעולה בשקט. בדרך כלל שאנחנו נוסעים יחד, הוא מבזיק לעברי מבטים ומוודא שאני בסדר, אך הפעם עיניו היו ממוקדות בכביש ולא בשום דבר אחר.
"ריידר?" לחשתי, מצפה לתגובה כל שהיא או אפילו כעס, אך שום דבר. שקט.
"אני מצטערת שעניתי, זה פשוט המשיך לצלצל ו…" עצרתי את עצמי, לוקחת נשימה עמוקה. העברתי את מבטי אל ריידר, עדיין מגלה את עיניו נעוצות בכביש במבט ריק.
"סליחה…" התנצלתי בשקט, משחקת עם אצבעותיי הקרירות. לא ידעתי מה עוד לומר. הוא עושה כרגע מה שהוא עשה לאימו- מדחיק אותי ממנו… ואני לא רוצה בזה.
לאחר נסיעה שקטה וארוכה, הרכב נעצר. ריידר יצא מן המכונית והספיק להתקדם כבר, לא טורח לפתוח לי את הדלת כמו שתמיד עושה. מה עשיתי? למה הוא מתנהג ככה?
נשכתי את שפתיי בחוזקה, דוחקת כל מחשבה נוספת וממהרת לצאת אחריו. עיניי נפתחו למראה הבית הלבן והיפה שנראה לפניי. שפתיי התעקמו לחיוך קטן כאשר חרקתי את הגינה הגדולה בחצר, המלאה בפרחים יפיפיים.
רק כאשר עיניי טיילו לעבר המדרגות הקצרות בתחילת הבית, הבחנתי בריידר שהספיק כבר לעמוד ליד הדלת ולתקתק עליה במרץ.
רצתי קלות לעברו, מדלגת על המדרגות ולבסוף נעמדת לידו. הוא הבזיק לעברי מבט מהיר, ולאחר מכן המשיך בפעולתו.
הדלת נפתחה לפתע, מגלה לפנינו אישה נמוכה ורזה, בעלת שיער בלונדיני ארוך וגלי ועיניים בהירות ויפות בדיוק כמו של ריידר. על גופה הייתה שמלה וורודה וצמודה ובכפות רגליה נעלי עקב בצבע קרם.
היא הייתה מקושטת בעגילים זוהרים וצמידי זהב עיטרו את ידיה. האישה הזו יפיפייה.
"ריי." עיניה הכחולות גדלו כל כך, שנראה שהן כמעט הולכות לצאת מהמקום. "א-אני לא חשבתי שבאמת תגיע." היא דיברה לבסוף לאחר שבהתה בו, שפתייה הוורודות התמתחו לחיוך רחב, חושפות את שיניה הקטנות והישרות.
עיניה הזורחות מאושר הועברו אליי, אותו חיוך אך מבולבל על פניה. היא סרקה אותי לכמה שניות ולאחר מכן העבירה את מבטה המנוצנץ אל ריידר.
ריידר נשאר אדיש, ועקף אותה לתוך הבית. הגדלתי את עיניי להתעלמות שלו מאימו, שלא נראתה מופתעת לתגובה שלו.
"תיכנסי מתוקה." היא נשמה עמוק ופרסה את ידה הצידה, בזמן שאחזה את הידית ופתחה את הדלת יותר. הנהנתי באטיות, נכנסת לתוך הבית הגדול בסגנון מודרני מבלי לומר דבר.
רוב החפצים בו היו בהירים ועדינים, בדיוק כמו שהבית נראה מבחוץ. נזכרתי לזוז כאשר שמעתי את הדלת בית נסגרת בחזרה ברכות.
"אני מצטערת על ההתנהגות של בני… איך קוראים לך?" ידה של האישה הבלונדינית הונחה על כתפי. כאשר הסתובבתי להביט בפניה, חיוך רך היה על שפתיה.
"בל." עניתי, בולעת את רוקי כאשר הבחנתי בריידר נשען על מעקה המדרגות הלבנות, המובילות לקומה השנייה.
"תביאי לי את זה ואני הולך." ריידר הודיע בקולו הנוקשה, מבטו לא זז מפניה לשנייה. "ריי, מותק, אולי-"
ריידר זז מן המעקה והחל לצעוד בחוסר סבלנות אל הכיוון השני. עיניה של אימו גדלו, והיא מיהרה לעקוב אחריו וכך גם אני. בלבול חלף בראשי על מבטה המבוהל.
כאשר הגענו אל המטבח וכך גם ריידר שנעצר במקומו, הבטתי בהפתעה בגבר שנשען על האי, אוחז בידו בכוס חמה המלאה בקפה ולוגם ממנה. עיניו שהתגלו כחומות הועברו אלינו, מתמקדות בעיקר על ריידר.
"הו.. ממ.." האיש מיהר להניח את הכוס על האי ולסובב את גופו אלינו. "שלום, ריידר, טוב לראות אותך." חיוך קטן אך לחוץ היה על פניו.
לא יכולתי לראות את מבטו של ריידר כיוון שגבו נראה לפניי, אך הבחנתי באגרופיי ידיו מתכווצים. חששתי לרגע לגבר הברונטי שעמד מופתע לפנינו.
"מותק, תן לי להסביר." אימו של ריידר הסתובבה אחזה בזרועו בעדינות, אחוזת פאניקה.
"הוא? אימא? הוא?! יכולת להיות עם כל אחד, אבל דווקא הוא?!" ריידר שאג. קולו היה כל כך גבוה ועצום שגם אני וגם אימו קפצנו יחד בבהלה.
"ריידר, תקשיב לי ואל תצעק על אמא שלך…" הגבר התחיל, מתקדם אליו באטיות. "אני יודע שהכול מבולבל לך, אבל-"
ריידר לא יכל לשמוע את קולו יותר וחבט בפניו. אימו צעקה בחרדה, ואני הנחתי את ידיי במהירות על פי בשוק. מה יש לו?!
"ריידר, בבקשה…" היא מלמלה על סף בכי כאשר הוא עזב את הגבר הפצוע על הרצפה ויצא מן המטבח בעצבנות. רציתי לנסות ולהרגיע את אימו, שהלכה ומיהרה להביא קרח מן המקפיא לגבר שהספיק כבר לעמוד על רגליו, עם ידו על עיניו…
אך הייתי חייבת ללכת אחריי ריידר. מיהרתי לעקוב אחריו, יוצאת לפני שהוא טרק את הדלת בחוזקה.
"ריידר!" קראתי, יורדת במדרגות. "ריידר חכה!" הפעם צעקתי, מעבירה יד בשערי בייאוש כשמיהרתי אליו.
"למה ענית לה בכלל?!" הוא צרח ונכנס אל הרכב. לפני שהייתה לו כל הזדמנות לנסוע, אזרתי כל אומץ בגופי ונכנסתי במהירות גם כן.
עיניו של ריידר הביטו בי באימה כאשר הוא גילה שאני לצידו, אך זה לא עצר אותו מלהתניע את הרכב ולשעוט בכביש.
נשכתי את שפתיי בתקווה לא לפרוץ בבכי. ראיתי אותו כועס בעבר, אך לא בצורה הזו. "למה לעזאזל ענית?!" הוא צרח, דופק את ידו על ההגה.
חריקה נשמעה כאשר כמעט וסטינו מהכביש. "ריידר בבקשה תעצור." התחננתי, קולי צרוד אך רציני. הוא נסע כל כך מהר שכמעט עפתי קדימה והבנתי שאני בלי חגורה.
"ריידר תעצור!" צרחתי, נותנת לכל הדמעות לזרום במורד לחיי. ליבי החל לפעום בחוזקה והחזה שלי עלה וירד במהירות. התנשמתי במרץ, שולחת את ידי אל החגורה וחוגרת את עצמי.
המכונית קפצה פעם נוספת, גורמת לבכי שלי להתגבר. "ריידר בבקשה תעצור אני מפחדת," קולי נסדק בדרך. רק עכשיו שמתי לב שציפרוניי ננעצו בכיסא המושב בחרדה.

הרכב נעצר לפתע בצד הכביש. שחררתי כל נשיפה מגופי שהחזקתי במשך כל הנסיעה המפחידה. לא העזתי להביט בריידר, והעברתי את עיניי הלחות אל מחוץ לחלון.
לפניי נראה מקום מבודד שמסביבו צמחיה מרובה. הכביש ארוך וריק, לפעמים עוברים כמה מכוניות אך לא יותר מזה.
רק כאשר דלת המכונית נשמעה, מיהרתי לנתק את מבטי מן החלון אל ריידר, שלא נראה במושבו. יצאתי מן הרכב באטיות, מבחינה בו נשען על גבי מכסה המנוע.
לאחר היסוס שנמשך ככמה דקות, התקדמתי אליו בזהירות, נעמדת מולו אך שומרת על מרחק. "א-אתה בסדר?" שאלתי ברכות. איזו מן שאלה מפגרת לשאול. רציתי להרביץ לעצמי.
"אני מצטערת שעניתי. זה לא יקרה שוב." דיברתי לאחר שהוא לא הגיב. עיניו הכחולות והאדומות הביטו בי, גורמות לי להישבר מבפנים.
הנחתי לעצמי שהוא רוצה להיות לבד ושלא יחפרו לו, אז התרחקתי והתקדמתי אל הרכב בחזרה. "קוראים לו אדי."
קולו של ריידר גרם לי לעצור במקומי ולהסתובב באטיות. "מ-מה?" מלמלתי בשקט, חוזרת לאותו מקום שבו עמדתי, מולו.
עיניו נחתו על שלי. "האיש שהיה שם. קוראים לו אדי, הוא השכן שלי ושל אמא שלי." ריידר שילב את ידיו יחד.
"הו." זה כל מה שאמרתי. אז למה הוא התחרפן כל כך אם השכן שלו קפץ לביקור?
"זמן קצר מאוד אחרי שאבא שלי נרצח, אמא שלי הייתה מארחת את אדי אצלנו הרבה… הוא איך שהוא ניחם אותה או משהו כזה." הוא מלמל באדישות.
"א-אני מנחשת שלא אהבת את זה..?" ציינתי בזהירות.
ריידר נשם עמוק והנהן. "אבא שלי והוא שנאו אחד את השני, כי אימא שלי יצאה עם אדי שהם היו צעירים, הרבה לפני שהיא פגשה את אבא שלי."
"זו עוד סיבה שעזבת את הבית וקנית דירה?" שאלתי והוא הנהן.
"כדיי שאני אחזור היא הבטיחה לי שהיא תפסיק לראות אותו… והסכמתי, לפני שהגעתי לקולג'. והינה, היא שברה את ההבטחה שלה ונפגשה איתו." ריידר פלט גיחוך מעוצבן.
"למה זה מפריע לך שהיא תתראה איתו?" כיווצתי את עיניי בבלבול. אולי מת'יו ואדי שנאו אחד את השני, אבל זה היה בעבר. אני בטוחה שאדי מתחרט על הרגעים שבהם רב איתו.
"היא יכולה להיות עם כל אחד, בל! עם כל אחד! ודווקא עם הבן האדם היחידי שאבא שלי באמת שנא?"
"מי אמר שהם יחד? אולי הם רק חברים טובים. אמרת בעצמך, הוא ניחם אותה ו-"
"הם לא קולעים צמות יחד, בל. אני דיי בטוח ששנינו יודעים שהם יוצאים. והכי נורא, שהיא שיקרה לי על זה." ריידר סינן במרירות, מנענע את ראשו מצד לצד לאט.
עיניו כבר לא היו על שלי, אלא בהו בנקודה מסוימת. אני לא מצליחה להבין אותו, אם אימא שלו מאושרת עם אדי – למה לא לתת לה להיות איתו?
"זה לא יפה… איך שהתנהגת אליה." פלטתי לפתע כשנזכרתי בצעקות שגרם לאימו ליצור. עיניו הכחולות של ריידר חזרו להביט בי.
"היא תתגבר על זה." הוא סינן באדישות. כיווצתי את שפתיי יחד, מתאפקת לא לכעוס. "אני בטוח שאדי ינחם אותה." חיוך מזויף עלה על שפתיו, ואני גלגלתי את עיניי.
"אני רצינית ריידר. היא בסך הכול-"
"בסך הכול מה? שקרנית?" ריידר הניח את ידיו על עורפו וזז באי נוחות על מכסה המנוע. הוא לא אמיתי.
"תראה…" פתחתי לפתע, משלבת את ידיי יחד. "אחריי שאמא שלי מתה… לאבא שלי לא היה קל. הוא היה שבור, אפילו יותר ממני. כל כך שבור שהוא היה חוזר שיכור מידיי ערב ואני זו שטיפלה בו.
ואם… אם הוא היה פוגש כרגע אישה וירצה להתחיל לצאת איתה, לא משנה מי היא, אני לא אכעס. אני דווקא אשמח בשבילו." חייכתי ברכות. אני באמת אשמח. שום אישה לא תחליף את מקומה של אימי, אבל אם אבי מאושר-אז גם אני.
"זה לא אותו דבר…" ריידר נאנח.
"זה כן. אני מבינה שאדי ומת'יו לא היו 'חברים הכי טובים', אבל כל זה היה בעבר, ו-"
"בל, זה שונה. אמא שלך נפטרה.. אבא שלי נרצח." הוא הדגיש את דבריו.
פערתי את פי, המומה ממילותיו. זהו זה. נמאס לי! מי הוא חושב שהוא?! בכל פעם שאני מנסה לעזור ולשוחח איתו הוא מרחיק אותי ממנו ושומר על הקרירות הקבועה שלו!
"שלא תעז לדבר על אימא שלי!" הנפתי אליו אצבע בכעס. עיניו של ריידר גדלו להתפרצות שלי. זו הפעם הראשונה שאני לא נשארת רגועה מהשיחות שלנו, או בכללי, אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני מתחילה לכעוס ככה.
"אתה כל כך חוצפן! יש לך מזל ענקי שיש לך את אמא שלך בחיים, ובמקום לאהוב אותה ולהעריץ אותה, אתה מתנהג כמו אידיוט!" צעקתי, מעיפה את ידיי לצדדים.
עיניו של ריידר היו נעולות עליי. לסתו ננעלה והוא הביט בי בשקט, מבלי לומר דבר.
למה אני בכלל מנסה?
הוא אמר לי בעבר, הוא לא רוצה שיעזרו לו- וזה אומר שלא משנה כמה אני אנסה, אם הוא לא רוצה עזרה אני לא אצליח לעזור לו. הוא אפילו לא מנסה להיפתח אליי, וגם שהוא כן, הוא יורה אליי מילים שמרגישים כמו חצים בלב! אני לא צריכה יחס כזה.
"אני וויתרתי. תחשוב מה שאתה רוצה." מלמלתי בכעס, נותרת ללא כוחות. ניגבתי במהירות כמה דמעות מעיניי והתרחקתי ממנו, עוקפת את המכונית לצד השני שבו תא המטען.
התיישבתי על הקרקע ופרסתי את רגליי. אין לי חשק לריב או לצעוק או בכלל לדבר יותר. אני רק רוצה לחזור למעונות וליפול לשינה עמוקה ולשקט שלי.
אחרי פרק זמן קצר שהרגיש ככמה דקות, עיניי פגשו ברגליו של ריידר. הרמתי את ראשי מעלה, מבחינה בו עומד מולי ומשקיף מעליי.
הורדתי את ראשי בחזרה למטה. אני לא רוצה לשמוע ממנו שום דבר שרק יגרום לי להתפרץ שוב.
ריידר נאנח והתקדם לצידי, נשכב על גבו והניח את ראשו על ירכיי. הבטתי מטה, מבחינה בעיניו הכחולות והקרובות אליי.
"מה?" פלטתי לבסוף כשזה נראה שאף אחד מאיתנו לא הולך לדבר.
"סליחה." עיניו ננעלו על פניי. "זה בסדר." מלמלתי בשקט, מלטפת כמה קצוות שיער שקפצו על מצחו. זה לא בסדר, אבל אני עייפה כל כך ולא רוצה לריב שוב.
"זה לא," ריידר נאנח. "את צודקת. אני מתנהג כמו מפגר ואני צריך לתמוך באימא שלי במקום להעציב אותה." הוסיף בהנהון.
נאבקתי בדחף לחייך, ורק המשכתי ללטף את שיערו. "אתה באמת מפגר." הסכמתי.
הוא צחק, "שמח שאת חושבת ככה." זה נחמד כל כך לראות אותו צוחק.
לאחר כמה דקות שבהם ישבנו בשקט סוף סוף ולא דיברנו, ריידר פתח את פיו. "בואי," הוא התרומם על רגליו.
"לאן?" שאלתי כאשר הוא תפס בידי ומשך אותי מעלה לעמידה. "אני צריך לקחת משהו מאימא שלי." הוא נשם עמוק, מתקדם אל הרכב ואני בעקבותיו.
"ו…" הרמתי את גבותיי. הוא נאנח, "ולהתנצל." הודה לבסוף. חייכתי ברכות ונכנסתי לתוך הרכב.

* * *

אימו של ריידר הביטה בנו בהפתעה כאשר הופענו בפתח דלת ביתה שוב. "ריי, אתה-"
"אני צריך לדבר איתך." הוא קטע אותה בשקט, ולא באגרסיביות כמו הפעם הקודמת. אימו חייכה בתקווה, "כמובן."
נכנסנו לתוך הבית ואמא של ריידר הובילה אותנו לסלון, בה אדי ישב על אחת הספות עם שקית קרח מונחה מתחת לעיניו. הוא הציץ לעברינו כאשר שמע צעדים, ועיניו גדלו כשעיניו פגשו את ריידר.
"מצטער… על האגרוף." ריידר נשם עמוק. יכולתי לראות שהוא מתייסר בלהיות נחמד אליו, אך הוא לפחות מנסה. אדי רק חייך קלות, "זה בסדר."
ריידר הנהן פעם אחת, ולאחר מכן פנה עם אימו אל המטבח, בו הם ישבו ודיברו ביניהם.
התיישבתי בספה ממול אדי, תוחבת את שיערי מאחוריי אוזניי בביישנות. בינתיים חקרתי את המקום היפה עם עיניי.
"אני מניח שזה לא היה הרעיון שלו לחזור." אדי אמר לפתע, גורם לי להרים את ראשי אליו.
"ממ.. זה דווקא כן," ציינתי. שפתיו של אדי התעקמו לחיוך רך, "אני בטוח שהיה לך מה לומר שגרם לו לשנות את דעתו, נכון?"
"אפשר לומר," הודתי בגיחוך קטן. אדי הרחיב את חיוכו, "ריידר תמיד היה עקשן, מגיל קטן." הוא צחק, "ועצבני במיוחד."
"מאוד." הסכמתי בצחקוק קל. "כשהוא היה בערך כבן שמונה, הוא שבר את כל הגמדים בחצר הבית שלי רק כי הם הפחידו את הארנב שלו." אדי תפח על מקום הפגיעה עם השקית הקרה.
"היה לריידר ארנב?" בחיים לא הייתי מנחשת. הוא לא נראה טיפוס של חיות. אדי צחק, "כן כן."
"הו, אני אדי." הוא אמר לפתע, מושיט לעברי יד מעל השולחן. לא ציינתי שכבר ידעתי את שמו ורק חייכתי קלות, "אני בל." לחצתי את ידו והחזרתי את שלי לצד גופי.
צעדים נשמעו מאחורינו, מה שגרם לי לסובב את ראשי אחורה. מבטי התרכך כשריידר נכנס אל הסלון יחד עם אימו שזרחה מאושר.
"בל מותק, בואי איתי." אימא של ריידר קראה בשמי. ניחשתי שריידר אמר לה אותו, ועקבתי אחריה לתוך המטבח, לא לפני שהעברתי מבט מהיר אחורה אל ריידר שהתיישב במקומי ופתח בשיחה עם אדי.
התיישבתי ליד האי, בזמן שהיא הניחה שתי כוסות תה עליו ומסרה לי אחד, מתיישבת על כיסא בר מסתובב וגבוה גם היא.
"תודה." חייכתי בביישנות, מחזיקה את הכוס בשתי ידיי ולוגמת ממנה. חיוך התפשט על שפתיה כשהיא בחנה אותי, "תודה לך."
"הא?" מלמלתי בבלבול, מניחה את הכוס בחזרה על האי בעדינות. "אני יודעת שאת זו שגרמה לו לחזור. או יותר נכון- הרגיעה אותו." היא נשמה עמוק, מביטה בכוס התה שלה.
"א-אני באמת לא עשיתי כלום." נשכתי את שפתי התחתונה בהיסוס. אימו לא הגיבה, רק המשיכה להביט בכוס התה וחייכה.
"הו, כמובן," היא הושיטה לפתע את ידה מולי. "אני דניס."
"בל." השבתי, לוחצת את ידה. "אני יודעת, ריי אמר לי." היא חייכה, מחזיקה את הכוס בשתי כפות ידיה ומצמידה אותה לפיה.
"אז… הבן שלי הוא צרות הא?" היא צחקה קלות, לוגמת מן התה. "אפשר לומר," הצטרפתי לצחוקה.
"אני שמחה שיש לו אותך, את מרסנת אותו." עיניה הבהירות נצנצו. "ממ.. אנחנו לא ביחד," ציינתי בשקט, מרקידה את אצבעותיי על הכוס החמה.
"אני בטוחה שזה ישתנה בקרוב," דניס אמרה בביטחון.
"מאז שאביו מת… ריידר בנה סביבו חומה," עיניה עזבו את שלי ובהו בקיר. "ואת זו שסוף סוף מצליחה לשבור אותה." תקווה הייתה מלאה בקולה הצרוד.
"זה.. זה לא כזה פשוט," צחקתי בעדינות, "ריידר דיי קשה."
"זה נכון," דניס הצטרפה לצחוקי, מזיזה את שיערה הבלונדיני והארוך מאחוריי כתפה. "בדיוק כמו אביו… אבל בסופו של דבר, ריידר לא הרחיק אותנו כי הוא רצה… הוא עשה זאת בשביל לבדוק למי אכפת מספיק בשביל להתקרב."
"את בטוחה?" לחשתי. "מאוד." היא הבטיחה בחיוך רך.
"הגיע הזמן ללכת, בל." שמעתי את קולו של ריידר מאחוריי. ירדתי מן הכיסא, מודה לדניס על האירוח ועל התה.
התקדמנו יחד אל דלת הכניסה לבית, כשדניס כל הדרך לצידנו.
"תתקשר ותבוא מתי שתרצה, טוב?" היא חייכה, נושקת ללחייו. ריידר הנהן בחיוך קטן.
"ביי מותק." דניס פנתה אליי ומחצה אותי לחיבוק. חייכתי קלות, מחבקת חזרה.
לפני שיצאנו מתוך הבית נופפנו גם לאדי שעמד ליד המדרגות הלבנות, ובנוסף, דניס לחשה משהו לריידר בחיוך רחב.

במשך הנסיעה הייתה דממה. לא שתיקה צורמת כמו פעם קודמת, אלא שתיקה נעימה ורגועה יותר. ביקשתי מריידר לחזור למקום שבו המכונית של אבריל, ולשם נסענו.
הבחנתי במבטים שריידר הבזיק לעברי מידיי פעם, ורק חייכתי קלות.
"תודה." קולו נשמע לפתע. "על מה?"
"את יודעת על מה… על הכול.. אני שמח שענית לשיחה הזאת." הוא נשם עמוק ומיקד את עיניו על פניי, ולאחר מכן מיהר להסתכל חזרה על הכביש.
"אין בעד מה." משכתי בכתפיי. חיוך התפשט על שפתיי כשנזכרתי שהוא דיבר עם אדי. זה נחמד שהוא ניסה ליצור איתו קשר בשביל אימו.
סובבתי את גופי אליו, מניחה את ידי על כתפו ורוכנת קדימה אליו. נשקתי ללחי שלו בעדינות.
"על מה זה?" הוא חייך קלות, מסובב את ראשו אליי.
"נחמד שדיברת עם אדי. לא היית חייב לעשות את זה." אמרתי בחיוך רך.
הוא רק הנהן בראשו. "לא, תישארי." קולו עצר אותי כשהתכוונתי להתרחק ולהתיישר על מושבי בחזרה.
חייכתי קלות, מתקרבת אליו ואוחזת בזרועו, מניחה את ראשי לצד כתפו.
"עשיתי את זה בשביל אימא שלי." הוא השיב לבסוף. "ובשבילך… כי אז כל הדרך חזרה היית חופרת לי על כך שהייתי צריך לדבר איתו." הוא הוסיף בגיחוך.
צחקתי והרמתי את ראשי בשביל לתת מכה קטנה לכתפו. "אני צוחק… החפירות שלך דווקא לא מעצבנות אותי." הוא ציין והעביר את עיניו אליי.
"אני יודעת." השבתי בכנות, מניחה את ראשי על כתפו בחזרה בחיוך.
"תגיד, מה דניס אמרה לך לפני שיצאנו?" שאלתי כשנזכרתי לפתע. ריידר חייך, "שאת מאוד יפה."
"הו." אמרתי בחיוך קטן. "אני מסכים איתה." הוא הוסיף, גורם ללחיי להאדים במהירות. בטני התהפכה כאשר הבחנתי בעיניו נעולות על פניי.
"עיניים על הכביש." הזהרתי בחיוך, קוברת את פניי האדומות בחולצתו.