זיכרונותיי מלילה נצחי

1
הספל התמלא עד לשפתו, במזיגה איטית, בקפה שחור. הקנקן המוזג הוצב במרכז השולחן, כמעט ריק מתוכן. היד שאחזה בקנקן עזבה אותו, הרימה מזלג, ועמדה לנעוצו בחביתה שבצלחת. אך זוג העיניים הופנה מעלה מהצלחת, אל אדריאן. אדריאן, שהביט בהפנוט בספלו מלאת הקפה, ידו על מזלגו, אולם אינו אוחז בה, ואף אינו זע, כמו הזמן עומד מלכת. הוא נדמה מנותק מהרגיל, חשבה לעצמה אמנדה. הוא לא אמר ולו מילה מאז שהקיץ.
"מותק? הכל בסדר?" שאלה. אדריאן לא הגיב, אלא המשיך להתבונן בספלו, אשר אדי חום הסתלסלו מעלה ממנה, תנועתם מוארת היטב באדיבות אותם קרני השמש שביקעו דרכם מבעד לחלון ומימשו בזאת את תכליתן.
"מותק?". אדריאן מצמץ, חייך אל אמנדה בהתנצלות, והרים את מזלגו. "אני מצטער, אמנדה. פשוט חשבתי על החלום שחלמתי," ענה. "עוד אחד מהחלומות שלך, מה?" שאלה אמנדה, תוחבת מלוא מכסת המזלג בפיה. "לא," החל לומר אדריאן, ונעצר לחשוב לרגע, אולם החליט בתומו של הרגע שלא להכביר במילים. "ובכן, זה לא משנה…".
אמנדה לגמה מספל הקפה שלה, ניגבה את שפתיה במפית, והחלה לספר – "ראיתי אתמול את ג'וליה, והיא לבשה את אותה שמלת קיץ פרחונית צהובה שקנתה בשנה שעברה בחנות ההיא ליד הקניון, והייתי נורא מופתעת לראות אותה לובשת שמלת קיץ לנוכח ההתקררות הסתווית המובהקת…" אדריאן חייך וניסה להידמות מופתע לנוכח פרטי הסיפור. הוא שלח ידו אל ספל הקפה שלו, אך עם שנגעה כף ידו בגופה הרותח של ספלו, הוא נתקף בלבול. אוזניו לא יכלו לשמוע עוד את אמנדה וקשקושיה, ומכף ידו זרם החום אל כל גופו, והוא הוצף תחושות לא מובנות של נוסטלגיה וגעגוע.
הוא הסתכל על אמנדה. שפתיה נעו ולשונה ריקדה, אך קולה לא נשמע. הוא סקר את פניה, ולמרות שהיו מוכרות לו היטב, הוא התבונן בהן, וכמו למד מחדש את תוויה; התלמים שהחלו להיחרש במצחה ובצידי פיה, הצלקת תחת עינה השמאלית, תלתליה השחורים, המפוזרים. הוא עצם עיניו לרגע ופקח אותן שוב. העיניים שהתבוננו בו עתה לא היו חומות, אלא כחולות, כמו הים. שיער משי חום נח באלגנטיות על כתפיה, והיא חייכה חיוך מתרחב בתמימות, ידיה החמות אוחזות בידיו. אופליה…
"אדריאן? אתה מקשיב לי בכלל?". אדריאן הרים גבותיו בהפתעה, ניתק ידיו מן הספל, שפשף את עיניו וכחכח בגרונו. "אתה שמעת מה שסיפרת לך?" שאלה בנימת-מה של תוקפנות. "כן, אמרת שפגשת את ג'וליה בקניון, והלכתן להסתכל יחד על שמלות קיץ," השיב, משלב מילים מתוך רסיסיו של זכרון מעורפל. אמנדה נשכה את אצבעה, ואז קמה, העבירה את כלי האוכל שלה לכיור, הרימה את תיקה לכתפה, הסירה את שרשרת-הדלת, והסתכלה על אדריאן פעם אחרונה לפני שיצאה. "יום טוב, אדריאן," אמרה, והוא חייך והניע פניו לכיוונה, אולם עיניו ננעלו פעם נוספת בשפת ספלו. אלוהים אדירים, חשבה לעצמה וטרקה אחריה את הדלת.

2
הוא ישב במרכז האוטובוס, מחבק את מזוודתו. הוא השתדל לא להפנות את מבטו לעבר האנשים שעלו אחריו, על אף שחש, בזווית עינו, במבטיהם הננעצים בו. ריח מבאיש תקף את אפו לאחר שהאחרון צלע הלאה לנגדו, והוא בתגובה כיסה את אפו בדש חולצת הכפתורים שלו. האוטובוס החל לקרטע קדימה באיטיות, מתנודד על כביש העפר האסימטרי במאמץ – אף ניתן היה לשמוע את מנועו של האוטובוס כמו משתעל ומשתנק אחת לכמה שניות. אדריאן הביט מבעד לזגוגית שלימינו, וראה דרכה בתים נמוכים, צבועים צבעים דהויים. בקדמת האחד ישבה אישה מבוגרת מאוד על כיסא מתנדנד, אשר אדריאן הניח שהיא פשוט מנמנמת, על אף שהיה מודע לסיכוי שאין בקרבה רוח חיים. בחצרו של בית אחר הוא ראה שני מתבגרים אוחזים בסכינים, סביבם חבורת נערים, רובם חסרי לבוש עליון והנעלה, צוהלים ומריעים להם.
בעודו מהרהר על הכיעור הקיומי בכלל, וזה שסביבו בפרט, נזכר באותו חלום שחלם בליל אמש. בניגוד מוחלט למציאות האופפת אותו, זיכרון אותו חלום הפיח בו תחושה מתוקה, כה מתוקה, ומתיקותה כה שלמה ומושלמת. אדריאן החל לסקור את זיכרון החלום, אך הבחין בכך שאינו מצליח לזכור את הפרטים על תחילתו של החלום, ומחשש לאבד את זיכרונה המנחם של אופליה, הוא שלף את מכשיר הנייד שלו. אני מוכרח לתעד כמה שיותר, בל אשכח. הוא פתח פתק ריק, השתהה לרגע, והחל להקליד.
אני, אמנדה והמשפחות המורחבות שלנו, התקדמנו לתוך מסעדה, שלא ברור לי מאין הגענו אליה. הכניסה אליה היא שורת מסדרונים ארוכים, המתפתלים בפניות לימין ולשמאל, עם שטיחים לרצפתם ותמונות תלויות על קירותיהם. מלצר קיבל את פנינו, הושיבנו בשולחן מלבני ארוך מאוד, והתחיל לסדר את כלי האוכל על השולחן. אני ישבתי במושב כלשהו במרכז, אמנדה התיישבה ליד קצה השולחן הרחוק ממני, ואילו מולי התיישבה בחורה, שאיני מכירה מן המציאות, אולם בחלום אני מזהה אותה בתור אופליה. היא כה יפהפייה, היה הרושם שלי בזמן שהבטתי בה, אולם לדאבוני, איני זוכר את תוויה במדויק. היא חייכה אליי בנימוס, וסידרה קווצת שיער סוררת בחזרה למקומה הראוי, מאחורי אוזנה הימנית.
אדריאן הרים מבטו. האוטובוס כבר הגיע למרכז העיר, והוא יכל לראות באופק את רב-הקומות בו עבד. הוא תחב את מכשיר הנייד לכיס מכנסיו, אחז במזוודתו וירד מהאוטובוס. אולם נעצר טרם פסע מבעד למפתן דלתותיו האוטומטיות של רב-הקומות, והביט בשעונו, ואז הסיט מבטו אל ספסל פנוי שהסביר לו פנים. נו, אני בין כה וכה כבר מאחר, חשב. הוא התיישב, שלף בשנית את מכשירו הנייד מכיסו והמשיך להקליד.
המצב השתנה באופן לא-מוסבר. עתה גבר ואישה היו ישובים במסעדה אחרת, קטנה וצנועה יותר. הגבר הלך לשירותים והחליף את בגדיו, והסתיר אותם מאחורי הוילון שכיסה את החלון שלימין השולחן. האישה הייתה מופתעת תחילה, ותהתה לאן נעלמו בגדיו, אך גילתה במהרה שבגדיו תלויים בקולב על וו שמזדקר החוצה מהחלון. אולם, עתה, אני הגבר, ואופליה היא האישה. ומן הבגדים בקע ריח שהחל לחנוק אותנו. היא הבינה לפניי שהבגדים הוכתמו בחומר טוקסי, שלדברי אופליה המבוהלת והחיוורת, שואב ממנה את נוזלי החיים שלה. ברחנו לחדר אחר בזריזות כזו, שאף שכחתי על השולחן את המכשיר הנייד שלי, כך שלא היה בידינו להזעיק עזרה. אין דרך נוספת מחוץ למסעדה שאינה עוברת דרך האולם הראשי שממנו ברחנו זה עתה, חשבנו תחילה. אולם היא הפנתה את תשומת ליבי אל החלון שבחדר, שדמה לחלון חדר הכביסה שלי – תחבתי ידי דרכו וחיפשתי את מנגנון הפתיחה שלו, ולאחר מאמץ קצר מצאתי אותו והסטתי את החלון הצידה. קפצתי החוצה ראשון, והיא קפצה אחריי. המקום בו נחתנו היה גינת הבית שלי ושל אמנדה. התחלנו לרוץ, אני מלפנים והיא בעקבותיי, דרך שער הבית ובמורד הרחוב, הרחק מהמסעדה הנגועה ההיא. ולרגע נעצרתי, ותקפה אותי התובנה המופלאה, והפכתי מודע לכך שאני שרוי בחלום.
אדריאן התבונן סביבו, ווידא שאין אף אחד בקרבתו בטרם המשיך בהקלדה.
אין בכך הפתעה יוצאת דופן כשלעצמו. מדי פעם בפעם מוענקת לי במהלך חלום תובנה מעין זו, וכל אימת שאני מקבל אותה, אני מחליט להשתחרר מכבליה של העלילה שרקח מוחי, יצירתו שמכריחני לשחק בה את חלקי, כמו בובה על חוט. אולם, כאשר נעצרתי במקומי, באמצע הרחוב, והבנתי ששרוי אני בחלום, הסתובבתי אל אופליה, שנעצרה גם היא במקומה, מרחק כמה פסיעות ממני, והחלטתי, לשם שינוי, להישאר איתה שם. לעזאזל, אפילו התחלתי לפחד קצת, שמא תובנה זו תהרוס את המידה בה אני מוטמע באווירת החלום, שמא אופליה לא תרצה יותר לשחק את חלקה בו. אך עם מחשבתי זו, היא דווקא החלה לצעוד לקראתי, כמו הבינה והעריכה את הקרבתי למענה. והיא עמדה ממש מולי, וכל מה שיכולתי לראות זה את פניה הענוגות, מחייכת חיוך ההולך ומתרחב, ומתבוננת בעיני הימנית והשמאלית, לסירוגין, ואמנם לא יכולתי לראות זאת, אך חשתי בידיה המונחות בידיי, ידיים חמימות, חמימות, וכה נעימות למגע. רציתי להישאר כך בדיוק, להמשיך להתבונן בה, להמשיך לאחוז בידיה. אולם החלום תם, והיקצתי למציאות העכורה, שטופת השיממון וביש המזל, ושבתי ליומיומיות החוזרנית, שאין ממנה מנוס, כמו מחשבה טורדנית הקודחת במוחי, מוציאה אותי מדעתי.
הוא הביט שניות ארוכות במשפט האחרון שכתב, ובתומן החליט למחוק אותו. הוא קם, הרים את מזוודתו, ונכנס פנימה אל רב-הקומות.

3
אדריאן הביט הרחק, לעומקו של האופק שנשקף מן החלון, אשר נמצא בכיוון שמעסיקיו של אדריאן מקווים שבו נמצא גבו השפוף, בעודו שוקד במלאכתו, על שולחן העבודה שלו. השמיים נעשו כתומים, כמבשרים על שקיעת החמה, אולם טווח קורנם המצטמצם-עם-הרגע טרם גרם להפסקת התאורה של עץ שהשיר עלים אדומים, תחת פקודת הרוח. אדום… כמו מדורה… חשב לעצמו והניח את ידו על צווארו.
לו היה קשוב, היה מבחין ביתר-קלות בנקישות עקבי נעליו של ניל, המתקדם לכיוונו בצעידתו הבטוחה-בעצמה מקצה המשרד, או בפטפוטי החול של זה עם כל הנקרים בדרכו. אולם, שקוע במחשבותיו, לא הבחין בזאת עד שהתיישב ניל המחויך על קצה שולחנו.
"אדי, מה שלומך היום?" שאל. אדריאן טרם הפנה מבטו מן העץ, וענה בשקט, "ניל, בעוד שרוב הפרצופים משילים מעליהם את החיוך, או את הזעף, עם חלוף העונות, אין העונות משפיעות על פרצופך, מחויך-העד", והסיט עתה את מבטו לרגע קצר אל פניו של ניל, שאישרו את טענתו. "אני אקח זאת בתור מחמאה, ידידי," השיב וטפח על כתפו של אדריאן, שהסיר את ידו מצווארו ושילב עתה את ידיו.
"האם אתה מוטרד ממשהו לאחרונה, אדי?" שאל ניל. "אני שואל זאת מפני ש… ובכן…", שרק והצביע באגודלו לכיוון בו נמצא המשרד הראשי בקומה, המפקח על ביצועי העובדים, והמשיך, "זה הובא לתשומת ליבי שהתפוקה שלך ירדה קצת בשבוע האחרון. ליתר דיוק, היא די אפסית," אמר וחייך.
אדריאן נאנח, פנה אל השולחן והרים ממנו עט. הוא סקר את העט על זוויותיו השונות, וענה, "אמרתי לך, ניל, אני מתקשה להפסיק לחשוב על אופליה". ניל גיחך. "נכון, סיפרת לי על האופליה הזאת, שובב שכמותך. אני מת לראות את הפרצוף של אמנדה כשהיא תשמע על אופליה הזאת," אמר. אדריאן עטה ארשת בלבול, ובעיניים מכווצות הישיר מבטו אל ניל ואמר, "לא, ניל, אמרתי לך כבר, אופליה לא אמיתית, היא קיימת רק בחלומות שלי, ואף על פי כן—" אולם ניל קטע אותו והציג את ידו באופן שקורא לו שלא לפרט, "כן, כן, הבנתי כבר. בחורה שפשוט לא מהעולם הזה, בחורת החלומות שלך. תאמין לי, הפתייניות האלה… היא לא יודעת שאתה נשוי? נו, בכל זאת, קשה לשפוט אותך, במיוחד בגילך, בטח התגעגעת לריגושים של אהבת נעורים, או לטעם של בשר טרי".
אדריאן קם למשמע דבריו של ניל, והביט בו בכעס, בפנים שהחלו להאדים. האם הוא באמת מנסה לומר שאני בוגד באמנדה? מאין התעוזה?, חשב תחילה, אך עצר את עצמו, עם היזכרו שניל הוא בסך הכל אידיוט בלתי-מזיק, ושעליו פשוט להסביר לו בצורה ברורה מי זאת אופליה ולמה הוא כל הזמן חושב עליה. ובעוד שהוא ניסה למצוא את המילים, מחשבה מוזרה צצה בגב מוחו – האם אני בוגד באמנדה? מגוחך, מובן שלא, הרי שאופליה לא קיימת במישור המציאות… למרות זאת, אולי ניתן לכנות זו בגידה במובן מסוים? שכן, כל מחשבותיי עוסקות בה, באישה שאינה אמנדה. האם אני… הוא קימט את מצחו לנוכח המחשבה, האם אני אוהב את אופליה?
"היי, מה קורה, חבר? אתה מרגיש בסדר?" שאל ניל בדאגה קלה, והנמיך את ראשו כדי לסקור את פניו של אדריאן. אדריאן מצמץ והחל לגרד בראשו. "למה שלא תיקח לעצמך איזו הפסקה קטנה, ותלך לנשום קצת אוויר צח, כדי להתרענן?" הציע ניל. אדריאן המהם משהו לא ברור, הרים את מזוודתו ומעילו והסתלק משם במהירות, מבלי להרים את מבטו, הנטוע בקרקע. "או שתיקח את שאר היום בתור חופש, זה גם בסדר מבחינתי!" קם וקרא לכיוון דלת המשרד, על אף שאדריאן כבר הספיק לצאת דרכה.

4
אדריאן התיישב במרכז קרון ריק מאדם. טרוד ממחשבות, הוא הניח את מזוודתו לצידו והניח את כפות ידיו על רקותיו.
האם אני אוהב את אופליה?
הוא הבחין בכך שידו נעה, מבלי-משים, וחנתה ביעדה, מונחת על צווארו, והוא הסירה משם מיד.
זה לא אפשרי, היא הרי לא אמיתית… ניסה לומר לעצמו. אולם המים הגועשים בקרבו מיאנו לשקוט.
אז למה אני לא יכול להפסיק לחשוב עליה? הוא מחה דמעה שזלגה במורד לחיו, וניער את ראשו, כמו מנסה לסלק מתוכו מחשבות בכוח הזרוע.
אוויר צח… להתרענן…
כרוז הרכבת הודיע על כניסת הרכבת לתחנה הקרובה לחוף הים. אדריאן קם באינסטינקטיביות, הרים את מזוודתו, ופסע החוצה מן הרכבת. על אף החשיכה, והקור שחדר אף את מעילו, הוא התקדם בנחישות, מתחנת הרכבת, לאורך רחובות ריקים מאדם, ממש עד קו החוף.
אוויר צח… להתרענן…
הוא הניח את המזוודה לידו, על החול הבוצי. מי הים אצו ומיהרו לשטוף את תחתית מזוודתו ונעליו. אדריאן בחן בדממה את אדוות הגלים. המים באים, המים הולכים, חשב לעצמו.
כדאי שאדבר עם ניל. כדאי שאסביר לו כמה דברים… כדאי שאסביר לעצמי כמה דברים. הוא שלף את מכשיר הנייד שלו, פתח את שיחת ההתכתבות שלו עם ניל, נשם עמוקות, כחכח בגרונו, והחל להקליט הודעה.
היי ניל, אני מצטער שיצאתי בהפתעה, ואני גם מצטער שכעסתי עלייך. זה לא היה צודק מצידי. הייתי צריך להסביר לך בצורה יותר ברורה מה עובר עליי. אתה מבין, יש לי חלום חוזר שמטריד אותי. בעצם, יותר נכון לומר, יש לי דמות שחוזרת על עצמה בחלומותיי. זו אישה בשם אופליה. היא צעירה, מלאת אנרגיה ואופטימיות. והיא פשוט יפהפייה.
אדריאן עצר לכמה רגעים, ועצם את עיניו, כדי להקרין את פניה בעיני רוחו. ואז שב ופקח אותם.
לבטח אתה מכיר את אותם חלומות, אשר ביקיצתך מהם, משאירים עלייך רושם עמוק, רושם רגשי כלשהו, שקשה לך להתנתק ממנו לשארית הבוקר? ובכן, כמעט בכל לילה אני חולם על אופליה, וכל חלום איתה משפיע עליי בצורה הזו, אלא שאיני מסוגל להשיל מעליי את אותו רושם שמותיר בקרבי החלום. אני רואה בין החלומות שלי איתה לבין המציאות ניגודיות כזו מוחלטת, שגורמת לי להרגיש שאין שום טעם לחיים האמיתיים, ושאני רוצה להישאר מוטמע כל כולי בחלומותיי איתה, ולא לעזוב אותם, או אותה. אני יודע שזה נשמע מצחיק, אבל תן לי לתת לך דוגמה. בטח אתה מכיר את התופעה שבה במהלך חלום הינך מקבל, במפתיע, מודעות להיותך חולם. ולבטח, כשקורה דבר זה, אתה נוטש את עלילת החלום ומנסה לעבר כל יצור שזז. ובכן, גם אני חוטא בכך לרוב. אלא שבחלומי הראשון עם אופליה, הרגשתי חיבור כה עמוק איתה, שלא רציתי לעשות זאת, אלא שרציתי להישאר איתה בחלום, ופשוט להתבונן בה ולהחזיק איתה ידיים. ומאז אותו חלום ראשון, חלמתי כמה פעמים נוספות על מקרים שונים בהם אני נפגש איתה במהלך החלום, ואף על פי שבתחילתן היא בסך הכל דמות רקע שיש לי היכרות מסוימת איתה מן העבר, עד כלות החלום היא הופכת לדמות הראשית, מושא אהבתי. ועם יקיצתי, ברגע בו ידינו ניתקות וחיבוקנו מופרד, אני חש דיכאון לאין-שיעור, עם ההבנה ששב אני למציאות, חזרה מעולם האידיאות, הזמן והמקום היחידים בהם אני מרגיש מסופק. אתן לך דוגמה נוספת. חלום ליל אמש אף הוא השפיע עליי עמוקות.
אדריאן נשך את שפתיו, והחל להיזכר בחלומו האחרון.
אתה היית שם, וכל שאר עובדי המשרד. חלקנו, כמוני, רכובים על סוסים, וחלק הולכים ברגל. התקדמנו יחדיו, במסגרת מעין טיול גיבוש שכזה, לעבר הרים אפופי ערפל, שגבעותיהם כוסו בשמיכת שלגים, ואילו העמקים למרגלותיהם, אותם חצינו בתחילת החלום, נטועי פרחים צבעוניים, אשר פרחו על שכבת דשא נמוכה. בעודנו מתקדמים, אני חושב על אמנדה, ועל כך שלכאורה רבנו והתגרשנו, ועל כמה שאני כועס עליה עדיין, ולפתע מישהי אוחזת בידי. אני נבהל ומורתע מהמחשבה שזו אמנדה שמחזיקה את ידי, אלא שאני מגלה שזו אופליה – ידידה מעברי הרחוק, לפי עלילתו של החלום. והיא פשוט מחזיקה את ידי ומחייכת אליי, בלי לומר מילה. חיוך רחב מתפשט על פניי, חיוך שאני מתקשה להסתיר, וחמימות נעימה מתפשטת, מליבי החוצה, ממלאת אותי מבפנים. אני חש תחושת קתרזיס כזו, כמו הגיעו בעיותיי לפתרונן – אני תוהה למה לי בכלל לדאוג בגלל אמנדה, ואני כה שמח שאופליה כאן, בשבילי, כדי להחזיק את ידי ולנחם אותי.
אדריאן הביט בידו הימנית, קימץ אותה והרפה אותה.
המצב השתנה, כאופייני לחלומות, בהפתעה, ועתה היינו במעין אתנחתא בין ההרים. אלא שלא נחתי למשך זמן רב, משום ששמתי לב לפתע שאופליה חסרה. התמלאתי חרדה, והחלתי לתור אחריה לאלתר. שאגתי בכל כוחי, "אופליה! אופליה!", אך לא היה ביכולתי למצוא אותה. התקדמתי מבעד לערפל ההרים, וצעדתי דרך שכבת השלג, פסיעה מאומצת בכל פעם, ימין ושמאל, נאבק ברוח כפור שדוחפת אותי לאחור. רעדתי מקור, ושקלתי לפנות חזרה ולקרוא לעזרה מחבריי לעבודה. אלא שהערפל התבהר לרגע, ויכולתי עתה לראות מעין מערה בצידו של ההר, שמתוכה בקע אור. רצתי לשם במהרה, והגעתי, תשוש, לפתחה. בקושי הצלחתי לקחת את הפסיעות הבאות, אך עם התקדמותי לתוך המערה, ראיתי אישה יושבת ליד מדורה, ומחממת בעזרתה את כפות ידיה. היא הסתובבה אליי, וראיתי שזו אופליה, מחייכת בתמימות, וכמו מזמינה אותי לשבת לידה בלי מילים. כעת, עם פסיעתי לעבר המדורה, הרגשתי התחדשות אנרגטית, וחזרה לשיווי משקל תרמי, ואולי אף נפשי. התיישבתי מולה, והיא ראתה את הדאגה בפניי, וליטפה את לחיי, ליטוף איטי ועדין. ואז היא תפסה אותי בצווארי, ומשכה אותי לנשיקה כל כך חמה וענוגה, שלא חוויתי כמותה בחיי.
אדריאן הביט בגלים המתרוממים בשאפתנות, ומתרסקים למרותה, אל המים. הגלים מתרוממים… הגלים מתרסקים. הוא נאנח עמוקות, והמשיך להקליט את הודעתו.
כן, אלה סך הכל חלומות מטופשים, שלא צריך לתת להם חשיבות רבה מדי. אולי כעת תבין. כנראה שלא, מה? כנראה שתחשוב שיצאתי מדעתי. ואולי אינך טועה. אולי השיממון גרם למוחי ליצור לו עיסוקים משלו, אולי חוסר הסיפוק שלי מאמנדה גרם לי לדמיין קשר שבאמת הייתי רוצה. לעזאזל, על מה אני בכלל מדבר. אני הרי אוהב את אמנדה, בחיים לא חשבתי לעזוב אותה. ובטח שאין שום היגיון לעזוב אותה בגלל אישה שבכלל לא קיימת.
הוא הבחין שאת הדברים שניסה לומר בביטחון, על אף שגובו בהיגיון, לא הצליח להגות מבלי לחוש היסוס וחוסר כנות. לעזאזל, חשב לעצמו. הוא התבונן בהקלטה, שהמשיכה למנות את השניות הארוכות בהן נידום, ולבסוף החליט למחוק אותה. הוא סתם יחשוב שאני משוגע, הסביר לעצמו, ובכל מקרה אני לא חייב לספר לו את סודותיי הכמוסים ביותר. הוא הקליד את מספר הטלפון של אמנדה. האם לאמנדה מגיע לשמוע את סודותיי הכמוסים ביותר? אגודלו ריחפה מעל כפתור החיוג. היא לא תבין אותי… עדיף שפשוט אזכיר לה שאני מאוד אוהב אותה, גם אם אני לא תמיד גורם לה להרגיש ככה. ומוטב שאתנצל מראש על האיחור בו אגיע חזרה הביתה, ועל הבוץ שאני הולך להביא איתי.

5
אדריאן התעורר בפתאומיות, ממה שהתברר כרעשי הקאה שהגיעו מחדר השירותים. הוא ניסה לפקוח את עיניו, אך התקשה לעשות זאת, שכן האור הדלוק בחדר השירותים סינוור אותו. לעזאזל! הוא חשב, תפס את הכרית שלצידו והטיחה בפניו, בניסיון לאטום את עיניו ואוזניו. אני מוכרח להיזכר, מה קרה הרגע, אסור לי לשכוח… הוא החל להריץ מחדש בזכרונו את החלום שבדיוק חלם.
היינו בנשף כלשהו, אני ואמנדה. נשף מסיכות של המעמד הגבוה. כל הנוכחים היו אנשים אמידים ומכובדים, הגברים לבושי חליפות מחויטות, הנשים – שמלות ערב נוצצות, וכולם עטו על פניהם מסיכות, גם אני ואמנדה. בראותנו את כל שאר הנוכחים מחולקים לזוגות, הרגשנו אנוסים גם אנו להחזיק ידיים, על אף ששנינו לא רצינו בכך. ועם תחילת מנגינת הלהקה, שהנעימה את אווירת הערב עם וואלסים קלאסיים, החלו הכלל לרקוד ריקוד זוגי, ובלית-ברירה, פצחנו אף אנו בריקוד כזה, ידינו בקושי מונחות על האחר, מבטינו משקיפים הרחק ככל הניתן, ובין גופינו פער ניכר. אין סובביי הבחינו בכך שתחת המסיכה עטיתי אני ארשת מיואשת, או בכך שתחת חליפתי, ליבי הפועם התחנן בהתייפחות שאפסיק את העמדת הפנים הזו. השתחררתי באחת מאמנדה, והיא אמנם חדלה לנוע, באופן שהתפרש ממנו שהופתעה, אולם לא הביעה מחאה על כך. פילסתי דרכי בין הזוגות, ותרתי אחר היציאה. אלא שנשימתי נעתקה, וליבי דילג על פעימה, כאשר הבחנתי בך. אופליה…
רעש הקאה נוסף ניערו החוצה מזכרון החלום. הוא עמד למרוט את שערותיו מרוב כעס – הוא זעם כל כך על אמנדה, שבהקיאה בקול כה רם, מנעה ממנו לחוות מחדש את רגעיו עם אופליה. הוא קם מהמיטה, דפק על דלת השירותים בעוצמה, פתח אותה וקרא, "מה לעזאזל עובר עלייך?". אמנדה ניגבה קיא משפתיה, הביטה בו בחוסר-אמון, ושלחה את ידה כדי לטרוק עליו את הדלת. הוא השעין על הדלת הסגורה את ראשו, ונשף החוצה מלוא הריאות. הוא מזג כוס מים והניח אותה מחוץ לדלת השירותים, אמר, "אני מצטער, אמנדה," ויצא מהבית.
אדריאן דשדש לאיטו, מהורהר, מנסה לשמר את זכרון החלום. הוא התקדם כך דקות ארוכות, עד שהגיע לאותו חוף ים, בו בילה את מרבית זמנו בשבועות האחרונים, במחשבות עמוקות על חלומותיו, ועל מציאותו; על אמנדה, על אופליה, על החיים שחי באמת והחיים שאינו חי באמת, על הדברים שיש לו והדברים שאין לו. השחר הפציע ברקיע, והשמיים החלו להיצבע בגוון תכול, גוון שהחליא את אדריאן מכוח אסוציאטיבי, בכך שהזכירו לו את יקיצותיו הקבועות, המסמלות את מעברו השגרתי מממלכת האידיאלים, מלאת ההרפתקאות ונטולת הדאגות, אל ארץ הגשמיות והריאליזם המקולל, בה אין רגשות נעימים שאינם ארעיים, ושאינם מהולים בחסרונות הגוברים על הטוב; בה אין הטמעה והשתקעות בחוויה, אלא קקופוניה כאוטית ובלתי-פוסקת של הסחות דעת; בה אין אפשרות להיות דבר, פרט לאותו דבר קבוע ומקולקל שאתה הינך, עם כל הטעויות שסחבת, לאורך השנים, עימך, אשר חרטו להן צלקות על ליבך, ועם כל אותם זכרונות רעים באמתחתך, שאינם נמחים, ושאינם מניחים לך לנפשך, ועם כל אותן עובדות ידועות שמדירות מעינייך את שנתך – ההכרה המתמשכת בצעידתו הבלתי-נמנעת של הזמן, המקרבת אותך למותך, ובה בשעה, ההכרה בכך שבזמנך הנותר אין בידך ברירה, אלא לעמול, על מנת שתוכל להמשיך להתקיים, ולאכול את הלחם שמכין אתה בזיעת אפך. ונוספת לאלה, ישנה אותה אכזבה חוזרת-ונשנית המתגלה בעת ההשוואה בין המציאות לבין החלום, ואיתה הבנה שדברים יכלו להיות כל כך הרבה יותר טובים, מרתקים, ומשמעותיים ממה שהם באמת. אדריאן תהה לעצמו על כל האכזבות שהוא טרם מודע אליהן, אשר קצה-הקרחון של טיבן יוכל להיחשף רק כאשר יחווה שבריר נוסף ממנו, בכל פעם מן הפעמים שעתיד הוא להקיץ מחלום נעים ולשוב ממנו בחזרה אל המציאות.
הרהוריו הובילו אותו להיאנח בעצב. הוא התיישב על סלע והתבונן למרחק, אל גלי הים, אותם גלים שלא לומדים את לקחם, וגורלם מראש להתרסק, לא משנה כמה גבוה יתרוממו. הגלים מתרוממים… הגלים מתרסקים. הוא עצם את עיניו, וליטופה של רוח הים הקרירה על פניו אפשרה לו להישאב, בהדרגה, בחזרה אל החלום. אופליה…
התחלתי להתקדם אלייך במהרה. מעין חוש שישי בלתי-מוסבר לחש לי שזו את, למרות שלא יכולתי לדעת זאת בוודאות, מפני שראיתי אותך מאחור, ואף עטית מסיכה על חלקן העליון של פנייך, כמו כולם. ולבטח חשת בקרבתי, שכן גם את הסתובבת אליי, כמו ציפית לבואי. וכשנעמדתי לידך והיססתי, אם לשלוח את ידיי למותנייך, או אם לאו, את חייכת בתמימות וכרכת את זרועותייך סביב צווארי. הייתי כל כך מאושר כשעשית זאת, שרציתי לבכות. הצמדתי אותך אליי, תפסתי את מותנייך בעוצמה, ונשמתי פנימה את הריח המתקתק שנידף מצווארך, ונישקתי ברוך את כתפך החשופה, ונענו בסנכרון מושלם לצלילי הכינורות, שניגנו מנגינה רומנטית, יפהפייה, מרגשת יותר מכל מלודיה ששמעתי בחיי הערות שלי. עם סיום השיר נעצרנו והבטנו אחד בשנייה. על אף משכו הקצר של אותו מבט חטוף, הספקתי לראות באותו רגע קסום את אישונייך הרחבים בוחנים אותי באהדה, ואת עינייך הכחולות נוצצות בשל הדמעות שהחלו למלא אותן. אולם הרגע נגדע בטרם עת, כאשר קול מוכר צווח את שמי.
"אדריאן!" צעקה אמנדה, ושמטה כוס זכוכית מידה, אשר התנפצותה על רצפת אולם הנשפים גרמה לאנשים סביבה להסתובב לעבר מקור האירוע בבלבול. ניכר היה שרשפו עיניה כשהבחינה בי ובך יחדיו, אופליה אהובתי. משום-מה החלטת לברוח מהאולם, ספק מתוך מגורה, ספק מתוך בושה בלתי-ברורה. לרגע התלבטתי אם להגיב לאמנדה בזעם, אולם הבנתי שהדבר החשוב עבורי באמת הוא למצוא אותך, להיות איתך. מיהרת החוצה, וחמקת מבעד ליציאה בחפזון כה רב, עד כדי שעד שיצאתי מאולם הנשפים בעצמי, את כבר לא היית שם. באכזבה מרה הסרתי את המסיכה שעטיתי והשלכתי אותה אל השיחים, כבשתי פניי בידיי והתיישבתי על דרך העפר. ואילו את פסעת לך, מתוך הלילה החשוך, מעבר לגדר החיצונית, קדימה לכיווני, אוחזת בידייך מאחורי גביך בהיתממות, גם מסיכתך שלך כבר הוסרה, ואינה מסתירה עוד את פנייך, אותן פנים חסרות דופי, שאני הייתי היחיד בר-המזל דיו לראות, מכל אותם מכובדים וחשובים באולם הנשפים. התקדמנו יחד אל הגדר, כל אחד מן העבר האחר. הנחתי את ידיי על מוטות הברזל של הגדר, והנחת את ידייך על ידיי. פנינו התקרבנו, ושם נפגשו שפתינו, בין אותן מוטות הברזל.
ובמעבר בלתי-מוסבר, אותה קפיצת המשכיות שהיא תעלומה קסומה ונצחית, לא היינו שם עוד, אלא שמצאנו עצמנו עתה בחדר המיטות, בקומה העליונה של אולם הנשפים. יכולתי לחוש בתשוקה בוערת בגווי, ואף חשתי את תשוקתך, מנסה לפרוץ מבעד לגופך. מנגינת פסנתר וכינורות התנגנה לה בהיכל המרכזי, בקומה מתחתינו, והיא ליוותה את נשיקותינו החמות, הבלתי-פוסקות. לרגע נעצרנו והסתכלנו אחד על השנייה, ועברה בי מחשבה, שהרגישה כה תמוהה בשעתה, שהביאתני לכדי מודעות לעצם היותי בחלום בידי עצמה – חשבתי לעצמי שאם אלה החיים, אני לא רוצה למות לעולם, אלא להישאר איתך לנצח, ואם אין אלה החיים, אין לי טעם בהם עוד. ומודעותי לחלום, כחרב פיפיות, גרמה לי להבין שהאושר והעונג העילאיים והשלמים אשר חשתי הינם זמניים, ושעם יקיצתי איאלץ לנטוש את החיים שברצוני לחיות, ולשוב לחיים שאין ברצוני לחיות. יחד עם זאת, החלטתי שלא להיסחף למחשבות באותם רגעים, אלא לנצל את אותה שעת חסד קצרה שקיבלתי, והרי שלא היה שימוש ראוי יותר לחלום מאשר לממש בו את תשוקתנו. הפשטנו אחד את השנייה, והתחלתי לנשק כל סנטימטר בגופך. הסמקת כל כך, וכמעט לא הצלחת לפקוח את עינייך מרוב שדמעת. אך ברגע מקולל אחד, אור בהיר שטף את החדר, ורעשים בלתי-ברורים החלו להרעיד את יסודות החדר, ואת, השכובה תחתיי, התבוננת בי בבהלה, ויכולתי לחוש בסוף החלום מתקרב, ופחדתי שאני עומד לאבד אותך, וגוננתי עלייך בגופי, והסתכלתי לכיוון ממנו בקע אותו אור מסמא…
עד שהתעוררתי, סיים להיזכר, ומחה דמעה שנזלה לצד אפו, בגלל הרעש שאמנדה עשתה. כמה מתאים להתעורר מהרגע המושלם בחיי לקולותיה של אמנדה מקיאה. אם רק היה לה מושג… הוא צקצק והניד את ראשו, ובתנועה זו קלט בזווית עינו דמות שהתקדמה לכיוונו. הוא הפנה את מבטו אל הדמות, שפשף את עיניו והביט אליה שוב, בעיניים מכווצות.
"אמנדה?"

6
אמנדה פסעה עד אליו, לבושה כותונת לילה, אשר נעשתה מאובקת מן עפר הדרך, ועל שרווליה נמצאו כתמי קיא יבשים. "אדריאן," היא פתחה בקול שבור, "מה אתה עושה, לכל הרוחות?" שאלה. אדריאן משך בכתפיו והשיב, "לכאן אני מגיע כדי לחשוב מדי פעם". "לא, אדריאן," אמרה. "אני לא מדברת על זה. אני מתכוונת, מה אתה עושה, עם החיים שלך? עם החיים שלנו? כבר כמה חודשים שאתה בקושי אומר לי מילה, או אפילו מסתכל לי בעיניים. אתה אומר לי שאתה הולך לעבודה, אבל אני יודעת שאתה לא באמת שם, לעזאזל". דמעות נקוו בעיניה. "אתה חוזר הביתה באמצע הלילה, ועד שאתה חוזר, אתה מיד הולך לחדר השינה, ובולע כדורי הרדמה בכמות שמספיקה להכניס פיל לקומה. למה אתה עושה את זה לעצמך? למה זה מגיע לי?".
אדריאן חייך בהתנצלות. הוא לכסן עיניו לעבר הים. מימיו התנוצצו באור מבהיק. כחול… העיניים הכחולות, הנוצצות… חשב, אולם חזיונו הקיקיוני נימוג במהרה, משום שהים הלך והאפיל, עם הצטברותם של ענני גשם מעליו, אשר הסתירו בגופם את אור השמש, ומנעו מקרניה לתחזק את אותה השתקפות בהירה. איך אוכל להסביר לה, החל לתהות לעצמו, שאין לי עניין וטעם במציאות, מציאות שהינה חסרת חשיבות כשלעצמה, ושאני מבלה את הזמן בו אני ער בהרהורים על חיי ועל חלומותיי, עד שאוכל לשוב ולחלום? כיצד תוכל היא להבין? הוא קימט את מצחו בניסיון למצוא את המילים הנכונות לומר. הניגודיות, ההטמעה… הכיעור, האכזבה… השלמות, האהבה… ואופליה…
"אדריאן, זה לא הכל," היא אמרה, מנערת אותו ממחשבותיו, ידה אוחזת בבטנה. הוא החזיר מבטו אליה. לרגע ארוך היו עיניה עצומות. היא נאנחה, ובפוקחה את עיניה, התבוננה בו בפנים מיוסרות, מלאות חרטה. "אני בהיריון".
ליבו החמיץ פעימה למשמע דבריה. עיניו נפערו לרווחה, וסקרו בהלם את הבעתה. הוא נאבק באינסטינקט הראשוני שלו, המושרש בו מחייו הקודמים, לחבק אותה, לנשק את ראשה ולומר לה שהוא אוהב אותה, ובמקום זה, הוא עיין בעיני רוחו בזכרונותיו מן החודשים האחרונים – לשווא. עם ההבנה, כיסה בידו את פיו הפעור והביט, מזועזע, בבטנה של אמנדה. היא הסמיקה מבושה, וקיבתה איימה לפלוט את שארית תכולתה. אהובי, לו נשבעתי אמונים, מביט בי בגועל, במבט המפלח את הלב… לעזאזל… אחרי כל השנים האלה, וכל הצרות שהתגברנו עליהן יחד, כי הבטחנו שרק המוות יפריד בינינו… איך הגענו בסוף למצב הזה?…
רעמים החלו לנהום במרחק, בשאון ההולך וגובר, עד שהרעימו מעל השניים, שהמשיכו להביט האחד בשנייה, מבלי לומר מילה. גשם החל לטפטף עליהם, והם נרטבו במהרה, עד כדי שתוך שניות ספורות לא ניתן היה לזהות למי פנים רטובות מטיפות, ולמי פנים רטובות מדמעות.
"למה גרמת לי לעשות את זה, אדריאן?". היא ניגבה את פניה בידה, אך הן נרטבו שוב כמעט מיד. "למה זרקת עשור של נישואים לפח בשבילה, בשביל אופליה?". אדריאן הביט בה בתדהמה. אופליה?
"ניל סיפר לי עליה. הבחורה שאדריאן לא מפסיק לחשוב עליה, שהוא מבריז מהעבודה כדי להיות איתה. הבחורה שאתה מבקר כל יום, שבגללה אתה חוזר הביתה בלילות, תשוש, שבגללה אתה לא מוכן לדבר איתי, ואפילו לא מוכן להישיר אליי את מבטך. הבחורה שבגללה אתה לא אוהב אותי יותר. מה היא כבר יכולה להציע, שאני לא נתתי לך? מי היא בכלל? אדריאן, מי זאת אופליה?". אמנדה כעסה, אך למרות זאת התפללה בליבה בתקווה – תגיד לי שאני טועה, תגיד לי שאני מגזימה, תגיד לי שאתה מצטער, תגיד לי שהכל יהיה בסדר ושנתגבר על זה ביחד, תגיד לי שאתה אוהב אותי ותחבק אותי כבר, טיפש שלי…
אופליה…?
אופליה היא בסך הכל בחורה שמופיעה בחלומות שלי.
אך הוא לא יכל להביא עצמו לכדי הגיית המשפט. שפתיו הפכו רפות, והוא לא היה מסוגל לפצות את פיו. כאב חד תקף את מצחו ורקותיו. הוא תפס את ראשו בשני ידיו, וחש איך, בניגוד לרצונו, נחצה הקו בין החלום למציאות, ועתה חושיו ודמיונותיו התמזגו, והניעו רכבת של אסוציאציות, שהחלה לדהור לה אל הלא-נודע, בלי נהג, ובלי יעד מוגדר; בלי מעצורים, ובלי בלמי חירום.
רעם הרעים מעל ראשיהם. הדלת שטרקה אמנדה בפניי, היד ששלחה לשם כך. מגע ידיה החמימות של אופליה. פניה הענוגות שצפו מקרוב בפניי, חיוכה התמים שהתרחב. הזעם על פניה של אמנדה כשצפתה בי ובאופליה. הכוס שנשמטה מידה, שהתרסקה לאלפי רסיסים. אופליה שהחלה לנוס. אני, שהבנתי שאני רוצה ללכת אחרי אופליה, ולהיות איתה. אני, התשוש וחסר שיווי-המשקל בלעדיה, שהלכתי בשלג, ושנאבקתי בכפור, עד שהגעתי למדורה לידה חיכתה, וישבתי עימה, והתחממתי לצידה. אבל עכשיו כל כך קר לי, ואני רטוב עד לשד עצמותיי. והגשם משווה לאמנדה דמעות, כמו בוכה ללא-הפסקה. דמעותיה, דמעות צער ואשמה. ואילו דמעות אופליה, הנוצצות בעיניה הכחולות, הן דמעות של התמוגגות מאושר. באותו רגע איתה יכולתי להריח את הניחוח המתקתק שנידף מצווארה. אולם עתה אין באפי אלא ריח של קיא, השואב ממני את נוזלי החיים שלי.
רעמים נוספים הרעישו בזה אחר זה. פעימות ליבו של הממזר בבטנה של אמנדה. הבעיטות הראשונות שיבעט, בעוד כמה חודשים, מתוך רחמה. צעדיו הראשונים על פני האדמה. צעדינו המסונכרנים, שלי ושל ואופליה, לצלילי מוזיקת הוואלס הרומנטית. הזרועות שכרכה סביבי, שעה שרקדנו. זרועותיה של אמנדה, נכרכות בעוצמה סביב צווארו של גבר זר. והיא מושכת אותו אליה, ולוחשת בתשוקה באוזנו, "תאהב אותי, טיפש שלי". האוזן היא עתה אוזני, ושפתי אופליה הן שלידן, והן לוחשות לי, "קום כבר, ישנוני שלי". אני מנסה לפקוח אותן, אולם מתקשה לעשות כן —
ברק הבזיק, אורו סינוור את השניים לרגע. האור שסימא אותי ואת אופליה בחדר המיטות. פרצופה המבוהל. המחשבה שחלפה בראשי – אם אין אלה החיים, אין לי טעם בהם עוד. החשש שחשתי, שהחלום עומד להיגמר, שאשוב לחיים, במלוא כיעורם. האכזבה התהומית שידעתי שאחוש, כאשר אקיץ, מן המדורה האדומה, אל הבוקר התכול, ומולי לא אופליה, אלא אמנדה, ולה לא שמלה מהודרת, אלא כותונת לילה מלוכלכת, ולחייה מסמיקות שלא מתאווה, אלא מבושה, ופניה אינן חלקות וצעירות, אלא חרושות קמטי חובלות וחרטות, ושפתיה אינן חמות ומנחמות, אלא רחוקות, זרות. למעשה, איני זוכר איך הן מרגישות. מולי ניצבת אישה שאיני מכיר, שאיני אוהב. כמו דמות רקע מחלום שנשכח. כמו הסירה מעליה מסיכה, אשר מתחתיה היא אינה עוד אשתי, ועתה פניה היו פנים בלתי ניתנות לזיהוי. המסיכה שהשלכתי אני אל השיחים, המסיכה שאופליה כבר לא עטתה על פניה, שעה שהתקרבנו זה אל זו משני עברי הגדר. מוטות הברזל, עליהן הנחנו את ידינו כשהתנשקנו. מוטות ברזל, כמו בתא כלא, שאין האסיר נמלט ממנו. ואני, איני אלא אסיר, בין בחלום, בין לאור יום. אני, איני אלא שחקן, והעולם כולו במה, ואירועי העבר מכתיבים לי את שורותיי ואת פעולותיי, ואל לי לסטות מן ההוראות, ואל לי לחלום, ואל לי לקוות. לא עוד. אני מסרב לשחק לידי הגורל, ולגלם את תפקידי, תפקיד שנקבע מראש. אני משיל מעל ידיי את אותן השלשלאות. אני בוחר לממש את מודעותי. אני בוחר בחופש; אני בוחר באמת של ליבי. אני בוחר בך, ורק בך, אופליה, אהובתי.
"היא הבחורה שתמיד חלמתי עליה," ענה בשקט.
אמנדה הביטה בו בחוסר-אמון מוחלט, לרגע ארוך, פעם אחת אחרונה. ואז פנתה, ושבה על עקבותיה, ממררת בבכי לאורך הדרך. אדריאן עקב אחריה במבטו עד שנעלמה מהאופק. היא כבר לא תהיה שם כשאחזור, חשב לעצמו. הוא הוסיף להיוותר שם, שעה ארוכה, נטוע במקומו, עד שלבסוף פנה אף הוא לחזור לביתו.

7
היד דפקה על הדלת, ושבה לנוח לצד הגוף. אמת היד השנייה הורמה, על מנת שהעיניים יוכלו לבחון את עמדות מחוגי השעון – השעה הייתה חמש בערב. הנעל הקישה על הרצפה מספר פעמים בחוסר סבלנות, ובתום הקשות אלה, הלמה היד פעם נוספת על הדלת.
אדריאן גרר את עצמו אל דלת הכניסה בחוסר-רצון, ולאחר פיהוק, פתח את הדלת לכדי חרך צר, ככל שאפשרה שרשרת-הדלת, אשר טרם הוסרה. האור שבקע מהמסדרון סינוור אותו, ואף גרם לו להדוף את ראשו לאחור.
"שומו שמיים, אדי? האם זה אתה?" שאל הקול. החשיפה הפתאומית לאור הביאה דמעות לעיניו של אדריאן, ובעודו נאבק לפוקחן, סגר את הדלת, הסיר את שרשרת-הדלת ופתחה מחדש. "ניל?", שאל.
ניל התלבט לרגע בין בדיחת איש-מערות לבין הערה על יעפת. אולם הוא החליט לבסוף לומר, "אדי, אתה מקיים מסיבת פיג'מות ולא הזמנת אותי? נו באמת, חשבתי שאנחנו חברים," ופלט נחרת צחוק. הוא ניסה לצעוד פנימה לתוך הדירה, אולם אדריאן לא זע ממקומו, ולא שחרר את אחיזתו בידית הדלת הפעורה למחצה, בידו האחת, ובידו השנייה מחה את דמעותיו. "ברצינות, אדי, למה כל כך חשוך אצלך?".
"אני מתכנן ללכת לישון, ניל," השיב אדריאן, מישיר מבטו אליו לראשונה. ניל סרק את פניו של אדריאן באף מקומט. "לא תזיק לך כוס קפה חמה, ידידי," אמר והנמיך מבטו, מטה אל שאר גופו, והחזירו שוב אל פניו. "או מקלחת. והאם שקלת להשתמש בסכין גילוח לאחרונה?".
אדריאן גירד את לחיו המזוקנת, הביט הצידה בהיסח הדעת וענה, "כן, יצא לי לחשוב על זה, בין היתר". ניל לא האריך לחשוב על תגובתו זו של אדריאן. "בכל מקרה, אני והחבר'ה נפגשים היום. כדאי שתבוא, הרבה זמן לא ישבת איתנו. אולי זמן רב מדי. חוששני שהכלב כבר הספיק לשכוח מי אתה, ואיך אתה מריח," אמר ניל המחויך והחל לרחרח בנחיריים רחבות ולנבוח, מחקה את כלבו, ולבסוף צחק בקול.
אדריאן חייך בנימוס. "מצטער, אני לא פנוי הערב". הוא השפיל מבטו ונשך את שפתו. "אני פוגש אותה היום…" החל לומר, בהיסוס. "את אופליה. כבר כמה שבועות שאני רואה אותה, יושבת בקצה הדרך, מסמלת לי לבוא, להתיישב לצידה, ולהניח את ראשי על כתפה… אני מנסה להתקדם אליה, אולם תמיד ישנו דבר-מה המונע ממני להתקרב לכיוונה." הוא עצם את עיניו ונאנח. "אך הערב זה יהיה שונה," המשיך לפתע, בטון חולמני. "יש לי תחושה כזו, שהפעם אצליח להגיע אליה… שהיא קרובה אליי מאי פעם… שנתאחד שוב, סוף סוף, ושהפעם יהיה לנו את כל הזמן שבעולם…". עורו הסתמר, וצמרמורת עברה בגופו. אופליה…
ניל חייך חיוך, אשר ניתן היה לפרשו כחמים ולבבי, עד שפצה פיו לקרוא בהתלהבות – "אדי, סוס הרבעה בר-מזל שכמותך, למה לא אמרת את זה קודם? שיהיה לך ערב מלבב ולילה מענג! לעזאזל, כמה שאני מקנא בך. אתה חייב ללמד אותי בהזדמנות איך אתה כובש אותן כך," ושלח קדימה את ידו, לשם לחיצת יד של הערכה.
אדריאן כיווץ את עיניו, והחל לסגור באיטיות את הדלת, אלא שניל מיהר להניח את ידו על הדלת, ולשאול, "רק רגע, אדי, תוכל לפחות לומר לי מה שלום אמנדה, או איפה היא? היא לא עונה לי לטלפונים מאז… ובכן…". הדלת נסגרה, וניתן היה לשמוע נקישת מתכת, צליל חזרתה של שרשרת-הדלת לעמדתה.
זה היה מוזר, חשב לעצמו ניל וגירד בראשו. אני משער שזה מה שקורה כשמנסים להיגמל מקפה בבת-אחת. הו, אדי, טירון מסכן שכמותך, דברים כאלה צריכים להיעשות בהדרגה. אביא איתי קפה בפעם הבאה שאקפוץ לפה… אולי מתישהו בשבוע הבא. הוא ירד במדרגות, ידיו טמונים בכיסיו, שורק לעצמו מנגינה מוכרת.

8
אדריאן נשען בגבו על דלת הכניסה הסגורה והתבונן אל תוך הדירה, אך היא הייתה כל כך חשוכה, שלא יכל להבחין בהבדל בין מה שראה כאשר היו עיניו פקוחות, לבין מה שראה כאשר היו הן עצומות. הזמזום המתמשך של המקרר היה מקור הצליל היחיד בדירה, זה שמנע ממנה להיות חרישית לחלוטין. הוא התקדם באפלה ומישש בידו את הקיר, עד שמצא את כבל החשמל של המקרר, וניתק אותו ממקומו. שקט.
ההיעדר המוחלט של גירויים העניק לו שלווה זמנית. אולם לא חלף זמן רב בטרם חזר לחוש את אותה ריקנות הרודפת אותו, שתמיד משלימה מאחוריו כל צעד מצעדיו, שתמיד נושפת על עורפו. אופליה…
הקור ששרר בדירה חדר בהדרגה את שכבות הביגוד שלו, ואז את עורו הרזה, והוא החל לרעוד ללא שליטה. אופליה…
הוא החל לצעוד בכיוון ששיער שהוביל לחדר השינה שלו, צעד איטי בכל פעם, ידיו מתוחות קדימה, בל יתנגש בקיר או בפריט ריהוט. הן כבר מתוחות…
מתוחות ככל יכולתן, ואילו אני עדיין מנסה להאריך אותן, עוד קצת ועוד טיפה, בניסיון להגיע אלייך, לגעת בך, את, הישובה בקצה הדרך, וממתינה לבואי בחיוך תמים, אני כבר יודע שתקבלי אותי בסבר פנים יפות, ואני גם יודע כמה חמימות יהיו ידייך, וכמה מתוק יהיה הניחוח שינדף מצווארך, וכמה נעים יהיה להניח עלייך את ראשי, ולנוח בחיקך, כי אני כה תשוש מן המסע, כי צעדתי בשלגים, כי נאבקתי בכפור, ואזלו לי כל נוזלי החיים, ואין בי עוד כוחות, ובלעדייך אני חלול וריק, וקר לי כאן כל כך, ומאסתי בכל השאר, והספיק לי מכל דבר, ואני רק רוצה להיות איתך, הוי, אופליה, אופליה…
ישוב על קצה המיטה, הוא שלח יד לעבר השידה. כל כך צמא…
אחת… שתיים… שלוש… ארבע… חמש… חמש לגימות… לחיים…
הוא הניח את בקבוק הזכוכית בחזרה על השידה, ותפס חפיסה מקרקשת. כל כך עייף…
אחת… שתיים… שלוש… ארבע… חמש… חמש גלולות… לילה טוב…
הוא שכב על גבו, בוהה בתקרה החשוכה. ולאחר כמה רגעים החל לפרוץ בבכי נורא. אלוהים, מה לכל הרוחות עשיתי… למה עשיתי את זה… למה גרמת לי לעשות את זה? למה היית חייבת להופיע בכלל בחיי? הכל היה פשוט… סביל, לפני שבאת. ואילו עכשיו…
הוא החל לחוש את חושיו מתקהים, ואת עולמו מסתחרר סביבו. חלש, מפוחד ומטושטש, הוא הרפה מאחיזתו ונתן לרצף מחשבות אחרון לקחת ממנו את מושכות המודעות.
הרפיתי מאחיזתי ואני נופל אופליה תפסי את ידיי בידייך החמימות קחי אותי איתך כרכי זרועותייך סביב צווארי אסתכל על עיניים כחולות נוצצות מדמעות אנשק נשיקה שפתיים חמות מדורה לשבת לצידך שם לנוח עימך להניח את ראשי בקצה הדרך להיאנח בהקלה סוף סוף אני איתך לטפי אותי הגידי שאין יותר מה לדאוג שנאבקתי מספיק שעכשיו אפשר להירגע בחיקך אין יותר ממה לברוח אין יותר ממה לחשוש יש לנו אחד את השנייה יש לנו את כל הזמן שבעולם זה יישאר ככה לתמיד בחיים לא ניפרד לילה נצחי ריקוד שלא נגמר אופליה אני נופל בבקשה תפסי אותי אופליה בבקשה היי שם בתחתית הבור הזה אופליה אני צריך אותך אני חייב אותך אני אוהב אותך אופליה…

9
זוג השפתיים החמימות נישקו בעדינות את המצח, ריחפו לעבר האוזן, ולחשו ברוך, קום כבר, ישנוני שלי. העיניים נפקחו באיטיות, וראו מולן, עתה, לראשונה מאז מה שהרגיש כנצח של בהייה באפלה מוחלטת, פנים צעירות, עם עיניים כחולות, מלאות חיים, וחיוך נרגש. העיניים מצמצו בבלבול, ואז נפערו לרווחה. אדריאן שפשף את עיניו והביט בה בהלם. אופליה המחויכת סקרה בשעשוע את תדהמתו.
בוקר טוב, מותק. התגעגעתי אליך.
גם… גם אני התגעגעתי אלייך… אופליה…?
אופליה קירבה שפתיה לאוזנו ושוב לחשה, כמגלה לו סוד –
בוא אחריי. יש לי משהו להראות לך.
היא קמה מהמיטה בקפיצה עליצה, עוטה על פניה חיוך נלהב, ויצאה מן החדר. אדריאן התרומם באיטיות משכיבתו. עודנו המום, סקר את החדר סביבו. הוא היה מואר באור שמש, כמו בשעת צהריים אביבית. השידה לצד מיטתו הייתה ריקה – לא היו עליה בקבוק השיכר, ולא גלולות השינה. הוא החל להתקדם לעבר הסלון, בוחן את כפות ידיו וגופו, כשלפתע נעצר במקומו.
אופליה התיישבה בקצה המרפסת, נטולת-המעקה, והתבוננה בנוף הנשקף ממנו. אדריאן שמוט-הלסת הביט בחוסר-אמון באופק הנפרס ממרפסתו – לא היו עוד בניינים, כבישים, מכוניות ואנשים, ואף לא אדמה כלל, אלא אוקיינוס אדיר-מימדים, מימיו מבהיקים ברבבות נקודות אור, ככוכבי השמיים, אורותיהם מבליחים, נימוגים ושבים בכל רגע שחולף, בשל תנועתם תחת קרני השמש הכתומה, אשר בערה לה בשמיים כחולים-ורודים, עוצרי-נשימה ביופיים, צבועים בגוונים בולטים ומשתלבים, לסירוגין, בדפוסים מרהיבים, כמו נצבעו במכחול שהוחזקה ביד אלוהית, דקדקנית לאין-שיעור.
זה… זה קצה הדרך… הלא כן?…
אופליה הסתובבה אליו וסימנה לו בידה לשבת לצידה.
אדריאן החל להתקדם בצעדים מהוססים, ידיו מתוחות לקדמתו, ממתין לאותה התנגדות מקוללת שתדחוף אותו לאחור ותמנע ממנו להגיע אל אופליה – אולם התנגדות זו לא הופיעה הפעם. הוא שחרר צחוק של הקלה והתיישב לצידה. הרוח הימית שיחקה בשיערו וליטפה את פניו, והוא הוקסם בשנית מהיופי המהפנט בו חזה, עד שקלט במבטו תנועה משונה במרחק.
אי שם, בקצה האופק, גלים קטנים, שנעו עד כה בעצמאיות, על פי גחמתם המשתנה-תדיר, החלו לסנכרן את זרימתם, והשתלבו להם לכדי גל הולך וגדל, המאיץ ומתעצם עם התקדמותו הצמיתה לעבר השניים. נבטי תבהלה החלו להיבקע בקרבו של אדריאן, וניצני דמעות החלו לנצוץ בעיניו. הוא סובב את גופו אל אופליה בתחושת דוחק ודחיפות ולקח את ידיה בידיו.
אופליה סקרה את פניו באהדה שקטה עד שנפנה אליה, ומשנפנה, זיהתה במהרה את המצוקה בעיניו, הרימה גבותיה בדאגה והנידה ראשה קלות, מתוך רצון שיאמר לה מה מטריד אותו. אדריאן חשק את שיניו, מתלבט מה לומר לה קודם. ואילו בליל של רגשות וחששות גרם לו להתחיל לפרוץ בבכי בלתי ניתן לשליטה. אופליה מיד אספה אותו לחיקה, היד האחת מונחת לרוחב גבו, תופסת בכתפו הרחוקה, והאחרת מלטפת את רקתו ומוחה את דמעותיו מלחייו, אחת לכמה שניות.
למה אתה בוכה, אהובי?
אופליה, אני… אוהב אותך…
גם אני אוהבת אותך, אדריאן.
כל כך… כל כך רציתי להיות איתך…
הנה, אדריאן, עכשיו שנינו כאן ביחד…
אופליה החלה לדמוע בעצמה, ודמעותיה זלגו במורד לחייה, בלי להימחות, מפני שעסוקות היו שני ידיה בניחום אדריאן, בניגוב הזרם הבלתי-נגמר של דמעותיו, על אף שניגובה של כל דמעה אחת הביא לזליגתן של שתיים אחרות במקומה.
אדריאן יכל לחוש בגוו בגל, שצמח במידותיו והפך רם ונישא, המתקדם לעברם, מאיץ בכל רגע. הוא הידק את אחיזתו באופליה ונשא תפילה בליבו. הו אלוהיי, עשה שיתרומם, שיתרומם לעד…
הבטיחי לי שלא תעזבי אותי… אופליה, אהובתי… אל תעזבי…
אני נשארת כאן איתך, אדריאן. אני מבטיחה.
לרגעים קצרים נדמה היה לאדריאן שהזמן האט את לכתו, ככל שהוסיפו להיכבש תחת צילו של הגל. הוא סקר במחשבתו את מצבו –
ידיה החמימות של אופליה העוטפות אותי, דמעות האהבה הכנה הזולגות במורד לחייה. הניחוח המתוק הנידף מצווארה, המשען המנחם שמהווה לי כתפה. שפתיה הרכות, פניה הענוגות. חיוכה התמים, אהבתה חסרת-התנאים. כל החוויות שעברנו ביחד, כל החוויות שהיינו יכולים עוד לחוות. מה הטעם בכל מה שהקרבתי, מה הטעם בחיים בכלל, אם כל מה שלקראתו עמלתי מסתכם ברגע קצר ובר-חלוף, ההולך ואוזל, ותכף נגמר?
הבנה הכתה בו באחת, הבנה שדמתה לאדריאן לאותה תחושת תובנה הנלווית לקבלת המודעות להיותך חולם בעודך בחלום, עם הדהודי מילותיה של אופליה באוזנו, ועם היזכרו בחזיונות העבר שלו. אני נשארת כאן איתך, אדריאן. הנה, אדריאן, עכשיו שנינו כאן ביחד. אני אוהבת אותך, אדריאן. יש לנו אחד את השנייה. יש לנו את כל הזמן שבעולם. זה יישאר ככה לתמיד. אין יותר ממה לברוח. אין יותר ממה לחשוש. בחיים לא ניפרד. לילה נצחי, ריקוד שלא נגמר.
אדריאן עצם את עיניו, נשם עמוקות, והחזיק נשימתו בחזהו.
החיים, ככללותם, מלאים בשפע של כיעור, אכזבה, צער וחרטה… אך הם גם יפהפיים. לא תמיד פשוט למצוא את יופיים. היופי, בדרך כלל, נמצא ברגע. ותמיד ישנם רגעים להתרפק על זכרונם, ותמיד יהיו רגעים לצפות לקראת בואם. הם מה שמרכיב אותנו, הם מה שאנו חיים עבורו. וכמו כל הרגעים, גם הרגע הנוכחי ארעי, וגם הוא עתיד לחלוף.
אך רגעים נוספים יבואו…
אדריאן נשף החוצה, ואפשר לחיוך להתפשט לרוחב פניו שטופות הדמעות, למשמע שאונו המתקרב של הגל, ההולך ומתרסק.