חטופה פרק 12- דם

הפרק מוקדש לששש… זה סוד שביקשה הקדשה ושכחתי מזה ואני מקווה שהיא עדיין קוראת את הסיפור.
———————————————————-

גררתי את עצמי לאוטו ושובל של דם נשאר אחריי, סגרתי אחריי את הדלת וניסיתי לייצב את עצמי כמו שצריך על הכיסא.
״דאמט!״ צעקתי וחבטתי בהגה בעצבים, כאב לי יותר מדי.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שירו בי, וגם לא השנייה, אבל כל פעם זה כאב באופן מטורף, גם הפעם.
ניסיתי להוציא את הפלאפון ומכיסי וחייגתי לאבי.
״הלו״ קולו נשמע מעבר לקו הטלפון.
״אני צריך רופא, לבית״ אמרתי ונשענתי לאחור, דממה שררה בצד השני של הקו,
ניסיתי להתאפס ולהתניע את המכונית.
״מה קרה הפעם?״ סוף סוף אבי חזר לחיים והחל לדבר.
״ירו בי״ אמרתי ושוב השתיקה חזרה, זה היה מוזר כי זו לא הייתה הפעם הראשונה שירו בי, וגם לא השנייה.
״אתה חושב שתצליח לנסוע לבית?״ הוא שאל וטיפת דאגה נשמעה בקולו, נאנחתי בכאב והבטתי על רגלי הפצועה, מנסה למוד את רמת הכאב שלי.
״אני מאמין שכן״ אמרתי וניתקתי מבלי לחכות לתשובת אבי.
לחצתי על דוושת הגז בעזרת רגלי הפצועה שלא הפסיקה להזכיר לי עד כמה כואב לי ונסעתי לעבר הבית.
~~

-נקודת המבט של רוני-
ישבתי עם כוס תה בגינה, מכורבלת באותה שמיכה תכולה שמלווה אותי מהשבועות הראשונים שלי פה.
חוץ מהעניין שקשה לי פה עם כל המרחק מהמשפחה ומהחברים גם משעמם פה, אני מוצאת את עצמי בכל בוקר עם כוס תה יושבת בגינה ובוהה באופק הרחוק או בשומר הבריון שאחראי על החלק הדרומי יותר של הבית, יש אפשרות גם לצפות בטלוויזיה אבל זה נמאס.
הרכב של רועי נראה באופק ונאנחתי בעצבנות, לוגמת מעט מהתה בכדי להירגע, רכבו חנה בחנייה המקורה שלו ונעלם מטווח הראייה שלי.
מזג האוויר הקר והצונן של הבוקר הורגש יותר מהרגיל, רוח קרה עפה על פניי אך לא הצליחה הפעם לפרוע את שיערי שהיה קשור בגומייה שאמיליה קנתה במיוחד, השמיים היו חצי כחולים חצי אפורים, השמש הסתתרה בין העננים והגיחה רק פעמים רחוקות.

חמש דקות עברו ורועי עדיין לא נכנס לבית, קמתי מכיסא והתקדמתי לעבר הגדר הלבנה, הצצתי לצדדים וכלום לא היה שם מלבד העפר שעף ברוח הקרה.
חזרתי חזרה לכיסא, האפשרות לפתוח את דלת הכניסה לא הייתה בכלל אפשרות מאחר והייתה נעולה, כמובן בכדי שלא אברח.
דלת הבית נפתחה בסוף וחזרתי מהר לכיסא והתיישבתי עליו, חפנתי את כוס התה שכבר הספיק להתקרר ולגמתי ממנו.
רועי לא קרא לי או חיפש אותי, אפילו צעדים לא נשמעו, הנחתי את הכוס על שולחן הזכוכית בשקט וקמתי מהכיסא, עוטפת את עצמי עוד יותר עם השמיכה, נכנסתי לבית ורגליי רעדו.
״רועי!״ רצתי לרועי שהיה ישוב כנגד הקיר, דם היה בכל מקום ורועי היה חיוור ביותר, זרקתי את השמיכה על הרצפה ורצתי אליו, כרעתי ברך מולו וחפנתי את פניו בין שתי ידיי, מכריחה אותו להסתכל עליי.
״רועי, רועי מה קרה?״ שאלתי וכמעט בכיתי, כל הדם הזה עשה לי צורך להקיא והוא היה מטושטש.
שאלתי שאלה טיפשית, לא היה צריך תואר בכדי לראות את הכדור שהיה ברגלו והדם שהיה סביבו.
״חכה כאן!״ הוריתי לו, חתיכת מטומטמת, כאילו יש לו לאן לברוח.
רצתי לחדר השירות והוצאתי את ערכת העזרה הראשונה שרועי הראה לי את מיקומה ביום הראשון שהייתי כאן, ידיי רעדו אך הכרחתי את עצמי להתפקס ותפסתי את קופסת הפלסטיק בין ידיי.
רצתי חזרה למיקומו של רועי והתיישבתי על ברכיי והוצאתי כמה מגבוני חיטוי, פתחתי את שקית הנייר המרשרשת והוצאתי את המגבון הקטן שצריך להתמודד מול שלולית ענקית של דם.
״אני לא מאמינה שאני עושה את זה.״
חלצתי את נעליו וזרקתי אותן הרחק, לאחר מכן פתחתי את כפתורי הג׳ינס שלו ומשכתי אותו מטה בעדינות בכדי לא להכאיב לו.
רועי נשא חיוך מטופש ועם תחושת הלחץ התווספה התחושה של הרצון העז לרסק לו את הפנים.
התקרבתי בעדינות לרגלו של רועי והתחלתי לנגב בעדינות את הרגל הפצועה, ככל שהתקדמתי לפצע עצמו פניו של רועי התכווצו בכאב.
״אחח״ הוא פלט בצרידות וניסה ליישר את עצמו כנגד הקיר, סוף סוף הוא הגיב, הייתי בטוחה שהוא הולך למות או משהו.
״תראה מה זה אתה עושה לי שטפי דם בגב ואני מצילה אותך ממוות״ התחלתי לדבר מהר מתוך לחץ, ידיי היו מלאות בדם וריח הכוהל לא עזב את החדר.
״ממוות,״ הוא צחק בלעג. ״סך הכל מנקה לי קצת את הרגל.״
״אם לא תסתום הפה שלך לא תהיה מכוסה בדם אלא בקיא שלי״ אמרתי וניסיתי לפתוח חבילה חדשה של מגבון.
״לעזאזל!״ צעקתי בתסכול והתחלתי לדמוע מהלחץ, המגבון נפל על רגלו ופלטתי צעקה.
״תירגעי את מתנהגת כאילו את זו שחטפה את הכדור״ הוא אמר וגיחך, מניח את ידו על ירכי בעידוד.
הסתכלתי עליו במבט קודר ואז לקחתי נשימה עמוקה, המשכתי לחטא סביב הפצע ולשאול לשלומו של רועי.

"מי עשה לך את זה?" שאלתי בכאב לאחר כמה דקות, זה לא היה מחזה נעים במיוחד לראות אותו מדמם ללא הפסקה.
"זה משנה?" הוא שאל בקשיחות והנדתי לשלילה, ממשיכה בעיסוקיי.
״מה עכשיו יקרה?״ אתה תישאר עם זה תקוע בתוך הרגל שלך?״ שאלתי ואספתי את המגבונים שגואלו בדם.
״כל רגע צריך להגיע לכאן הרופא של המשפחה״ הוא ענה וגנח בכאב.
״לא ידעתי שגם בעולם התחתון יש רופאי משפחה״ אמרתי בהתחכמות והלכתי למטבח בכדי לזרוק את הכל, שטפתי את ידיי ומילאתי כוס מים, חזרתי חזרה לרועי והתיישבתי לידו, לוגמת מהמים.
״מה איתי?״ הוא שאל בפנים ״עצובות״ והגשתי לו את הכוס שלי בחוסר רצון.
״אני לא רוצה מים, אני רוצה וויסקי״ הוא נאנח ועיוותי את פרצופי.
״אני פאקינג דואגת שלא תמות כאן, נביאה לך את המים שלי, יושבת לידך כמו מטומטמת ועוד יש לך בקשות?!״ הפצרתי בו בקול צווחני למדי.
״מה אכפת לך? אני פצוע״ הוא השתמש במניפולציות ולי רק נותר להיאנח שוב ולחכת למלא את בקשתו.
התיישבתי לידו חזרה והגשתי לו את כוס זכוכית המלאה בנוזל ענברי, הוא לקח את הכוס מידי ושתה כמעט הכל, מגיש לי את מה שנותר.
בחיים שלי לא שתיתי אלכוהול חוץ מבירה וגם זה בקושי, אבל הפעם הייתי חייבת לנסות לשחרר את הלחץ מעט ושמעתי פה ושם שאלכוהול זו דרך מצוינת.
לקחתי את הכוס מידו ושתיתי את השלוק הקטן, נאנקתי בכדי לבלוע את הכל אך לבסוף הצלחתי, החמצתי את פרצופי והגשתי לו את הכוס בחזרה, הוא צחק בקטנה ולקח את הכוס מידי.
השענתי את ראשי על הקיר ועצמתי את עיניי.
״למה את ממשיכה לשבת כאן?״ הוא שאל והרמתי את ראשי אליו.
"אני יושבת ומחכה שלא תמות עד שהרופא יבוא!" צעקתי בדאגה והוא הניד בראשו בזלזול.
"אני לא יכול למות מירייה ברגל!" הוא צעק בחזרה ולרגע שאלתי את עצמי למה באמת אני יושבת לצד החלאה הזו ונותנת לו לצעוק עליי.
"הסתכלת על עצמך? אתה נראה כאילו ראית רוח רפאים! יודע מה? אתה נראה כמו אחת כזו!" צעקתי "אני לא אהיה במקום שלא רוצים אותי בו!" המשכתי לצעוק וקמתי על רגליי, מסתובבת בדרמטיות ומתחילה ללכת לעבר החדר, רועי צחק בקול רם והסתובבתי אליו, משלבת את ידיי על החזה שלי בכעס.
"מה כל כך מצחיק?" שאלתי והזעפתי את פניי.
"כל התחת שלך ספוג בדם," הוא הצביע עליי וצחק עוד כמה צחקוקים שקטים, אם הייתי במקומו לא הייתי צוחקת, הייתי ממשיכה לבכות על פצע הירייה.
"לכי להחליף מכנס, לפני שהרופא יבוא ויבהה לך בו"
נכנסתי לחדרי בטריקת דלת ואספתי כמה בגדים בכדי לעלות ולהתקלח, כולי הייתי מלאה בדם של רועי ולרגע הייתי נראית כמו קארי (למי שלא מכיר זה סרט אימה), יצאתי מהחדר כשהבגדים בידיי ועברתי על פניו של רועי שהיה שרוע על הרצפה באותו מצב, השתהיתי לרגע ועליתי במדרגות לעבר חדר המקלחת.
"רוני!" רועי קרא לי ונעצרתי, יורדת כמה מדרגות בכדי שיהיה בטווח ראייתי.
"אני יכול להודות לך בצורה כלשהי?" הוא שאל בחוסר ביטחון ועצרתי את נשימתי.
"אני חושבת שטיפת סימפטיה תעזור לי" אמרתי וחייכתי חיוך צדדי, מקבלת הנהון קטן מצדו ועולה בחזרה לקומה העליונה.