חטופה פרק 9- חתך

-נקודת המבט של רועי-
•כיומיים לאחר מכן•

״איזה שעות חרא יש לך, מה קרה עכשיו?״ שאלתי עצבני ועייף כשנכנסתי למשרדו של אבי, פי נפער במקצת כשראיתי את אורי יושב על אחד הכיסאות מולו, כשראה אותי חיוך נמתח על פיו וישר התחממתי.
״מה הוא עושה כאן?״ דרשתי לדעת בכעס הגלוי לעין, אבא נראה נינוח ואורי אפילו עוד יותר.
״אורי הוא לא העניין, הבחורה הקטנה שאתה ׳שומר׳ עליה היא העניין״ אבא אמר ועשה מרכאות באצבעותיו כשאמר ״שומר״.
״מה איתה?״ שאלתי וצמצמתי את עיניי בכעס, יודע שאורי סיפר לאבא שלי הכל, או לפחות מה שהוא זוכר.
זכרתי רק כמה אירועים במעורפל, אני רב עם אורי, אין לי מושג למה, החבר׳ה האחרים מסתלקים ורוני בוכה, אני לא יודע למה הכל קרה, אבל זה קרה.
״תענה רק בכן או לא״ אמר בקשיחות.
״נגעת בה?״ הוא שאל והידקתי את לסתי בעצבנות, אורי נראה משועשע מהצד והדבר היחידי שרציתי היה לירות בו.
״לא זוכר״ אמרתי באי ודאות וניערתי את שיערי עם ידי.
״כן או לא!״ חזר על דבריו בקול גבוה הרבה יותר והתחבטתי עם עצמי מה לענות, אני לא זוכר שנגעתי בה, אבל יכול להיות שזו הסיבה שהיא בכתה ורבתי עם אורי?
״לא״ אמרתי בבטחון ופניו של אורי התקשחו, כאילו אומר בפרצופו ששיקרתי
״זה לא מה שאורי סיפר לי״ הוא אמר והפנה את מבטו לאורי שהתפרש בנוחיות על הכיסא, הפרצוף שלו כאילו צעק ׳תרסק אותי!׳, איבדתי כל טיפת כבוד שהייתה לי אליו, הוא יכל לבוא ולסגור את זה כמו גבר מולי אבל המלשן הזה רץ לאבא שלי והשד יודע מה יצא לו מזה.
״מה אורי סיפר לך?״ שאלתי בהרמת גבה מתחכמת ומזלזלת בו זמנית.
״אורי״ אבא פנה לאורי בכדי שיתחיל לדבר, אורי נשך את שפתו התחתונה בהיסוס וכל הביטחון שלו קרס כאילו היה חומה.
״הוא נגע בה, אם לא הייתי עוצר אותו אני לא רוצה לומר לך לאן זה היה מתגלגל״ הוא החל לדבר, לא לדבר ללכלך, עליי, מולי.
עכשיו הבנתי עד כמה החתיכת חרא הזה בוגד וטיפש, ואני? אני עוד יותר טיפש שהתקרבתי אליו.
״בחייך אתה מאמין לחרא הזה ולא לבן שלך?״ התחלתי לעשות מניפולציות כשהבנתי שאורי צודק, כנראה נגעתי בה, לך תסביר שהיית שיכור.
״אתה יודע שבעסק הזה אתה לא הבן שלי ואני לא אבא שלך, אלא רק הבוס ואתה רק עובד אצלי״ הוא אמר בנימה כועסת, חפרתי לעצמי בור יותר גדול ממה שכבר חפרתי, רק חסר שירד עליי גשם ואני אהיה תקוע עמוק בבוץ.
״אז אורי צודק?״ הוא חזר לשאלתו הראשונה והידקתי את לסתי בעצבנות, לא יודע מה לענות לו.
״אני לא זוכר״ אמרתי בכעס, שיפשפתי את מצחי ובעטתי בפח הקטן שהיה בפינת החדר, רועי קפץ אך אבי היה רגיל להתפרצויות הזעם שלי.
״אני מסיק מכך שכן רועי, נגעת בה״ הוא אמר כועס, כאילו הוא ואורי חברו יחד בכדי לנסות להפיל אותי, אם אני מפשל הלך עליי, אני לגמרי הולך להיות בחוץ וזה לא טוב בשביל אף אחד.
״קבל אזהרה, פעם הבאה זה יהיה הרבה יותר מזה״ הוא איים והנהנתי, שנאתי להיות כמו ילד קטן שנוזפים בו ומקבל אזהרות, ואולי גם עולה לישון בשבע בערב במקום בשמונה.
״משוחררים״ אמר והחווה בשתי ידיו לעבר היציאה, אורי קם ממקומו והתהלך כמו חתיכת שחצן מזדיין, יצאתי אחריו זועם וסגרתי את הדלת אחרי שיצאתי ממשרדו של אבי.

״הי אורי!״ קראתי לו אחרי שיצאנו מהחדר, בשנייה שהוא הסתובב הטחתי את אגרופי הקפוץ בלסתו, הוא נזרק לאחור ומחוסר הציפייה איבד שיווי משקל ונפל ארצה.
״זה ילמד אותך לא דבר כל כך הרבה״ אמרתי וניערתי את ידי, להרגיע מעט את הכאב.
הסתובבתי חזרה ומהרחשים ששמעתי מאחוריי אורי קם, מתקדם לכיווני.
"אולי מלשן אבל לא פראייר״ הוא אמר בקול והסתובבתי בחדות, ראיתי אותו אוחז באולר שכמעט וננעץ בי, מתוך אינסטינקט הגנה ראשוני תפסתי בזרועו וניסיתי לקחת את האולר ממנו, אך זה היה מאוחר מדי וחתך עמוק נחרך בפניי, דם ניגר מלחיי ועד ללסתי, נוטף על הרצפה.
״בן זונה״ סיננתי ובעטתי בו, מנצל את גורם ההפתעה ולוקח מידו את האולר, מטיח את מרפקי בבטנו ובשנייה שהוא מתקפל, נמלטתי מהמקום יחד עם הדם שמטפטף על הרצפה, מסגיר כל צעד וצעד שלי.

-נקודת המבט של רוני-
ישבתי בסלון, מכורבלת בשמיכה התכולה והנעימה שעטפה אותי בחמימות, אני לא יודעת איפה ממוקם הבית הזה אבל הוא ממש קר בבקרים, בהתחשב וכמעט קיץ.
הסדרה שלי בויוה הייתה אמורה להתחיל בכל רגע נתון ועד שהיא תתחיל החלטתי להכין לי ארוחת בוקר קלה.
כמו תמיד לקחתי כמה פרכיות אורז מרוחות בגבינה לבנה וירקות חתוכים.
אני משתדלת נורא לאכול בריא, כמה שפחות מאכלים שמנוניים יותר טוב, מאחר וירשתי את הגנים של אימא שלי, לפחות כך אבי סיפר לי אלו היו הגנים הפחות טובים ואני צריכה לעבוד קשה בשביל לשמור על גזרה טובה, זה אומר אין מצב לאכול ג׳אנק פוד ומאכלים עתירי שומן, אלא רק אוכל מאודה וירקות.
רעש מכוניתו של רועי נשמעה מרחוק ונאנחתי בעצבנות.
הפחד מרועי לא עבר לי, וגם כנראה שלא יעבור בזמן הקרוב, הערב מלפני יומיים לא תרם לפחד שלי להיעלם אלא רק להתעצם ולגדול, הוא מאיים כשהוא צלול ועוד יותר כשהוא שיכור.
ישרתי את כפות ידיי על השיש והסתכלתי על כיור החרסינה בצבע השמנת, הייתי צריכה לזוז משם לפני שהוא יגיע ויעשה לי משהו.
מאוחר מדי, הוא פתח את דלת הכניסה, נכנס וטורק בעצבנות את הדלת כל כך חזק שפשוט הרגשתי שהרצפה רועדת תחת רגליי, הוא התהלך למטבח בזעם והתהלכתי לאחור אך הוא רק פתח את המקרר ושמתי לב לחתך העמוק שנטמע בלחיו, דם טרי עוד נזל ממנו וטפטף על חולצתו הלבנה שכבר התלכלכה מהדם, סתמתי את פי בעזרת ידי מהבהלה והוא נראה מוכן ודרוך להרוג מישהו.
״רועי…״ אמרתי בפחד והוא לא יחס אליי חשיבות אלא רק התהלך בעצבנות מבולבלת ברחבי החדר, פושט את חולצתו באגרסיה ומטיח אותה על הרצפה.
״רועי מה קרה?״ שאלתי שוב, מפוחדת, החלטתי לאזור מעט אומץ וללכת לכיוונו.
״רועי״ נגעתי בכתפו החשופה והוא העיף את ידי ממנו, לא חזק מדי עד כדי כאב אבל גם לא בעדינות.
״מי עשה לך את זה?״ שאלתי בקול מפוחד ומבוהל, זו לא הייתה שריטה קטנה אלא חתך עמוק שאם לא יטפלו בו כמו שצריך הוא עלול להזדהם ולהיות מסוכן.
״נחשי״ אמר בעצבנות ובעט בספה בכדי לשחרר מעט עצבים, נרתעתי לאחור אבל כששמתי לב לרגיעתו התקרבתי בשנית.
״אורי?״ שאלתי מזועזעת והוא גלגל את עיניו בבוז.
כן.אורי
~~

״למה הוא עשה את זה״ שאלתי בזמן ששפכתי מעט מהוויסקי שלו לצמר גפן מאחר ולא היה שום חומר חיטוי אחר בסביבה.
״כי הוא חתיכת חרא, זה למה״ הוא ענה, לא באמת על שאלתי.
תהיתי מדוע הוא פשוט שלף סכין וחתך אותו, חייבת להיות סיבה, בטוח גם לרועי היה צד בזה, אבל אין מצב שאני הולכת להמשיך לשאול ולעורר את עצבנותו שגם ככה ריחפה בחדר.
״אחח״ הוא זז עם ראשו לצד כשהתחלתי לחטא את החתך שבלחיו, נאנחתי והוא חזר שוב למקומו הקודם.
לא מגיע לו שאני אדאג לו ואטפל בו אחרי איך שהוא נהג בי, כאילו אני בובה שלו, כזו שהוא יוכל לגעת בה מתי שירצה, לנשק ולדבר אליה כמו אל זבל.
״אם לא תפסיק לזוז, אני לא אצליח לנקות את זה״ אמרתי ברוגז והוא הסתכל עליי בעצבים, נועץ את עיניו השחורות בשלי.
אחרי חצי דקה של קרב מבטים קל הוא הפנה אליי את לחיו הפצועה בחזרה, תפסתי את תחתית פניו בעזרת ידי הקטנה בכדי לשמור שלא יזוז והתחלתי להעביר את צמר הגפן הספוג שוב ושוב על החתך, הוא עצם את עיניו בכאב ולרגע שמתי לב שגם הוא יכול להיות פגיע, גם הוא עשוי מבשר ודם ולא ממתכת, כאב לו.
״יותר טוב?״ שאלתי וזרקתי את הצמר גפן שבנוסף לוויסקי היה ספוג בדמו של רועי.
״כן״ אמר בקשיות, כמעט בקול רובוטי, הוא אולי עשוי מבשר ודם אך מבפנים כולו ברזל ומתכת, ממש כמו רובוט ללא רגשות.
״תודה״ הוא הניח את ידו על ירכי, אבל הפעם לא בצורה מאיימת אלא יותר כהכרת תודה, חייכתי בקטנה והוא קם ויצא מהחדר.

הלוואי והייתי מבינה אותו.