לוקמיה

תשמעו את השיר
ותקראו את הסיפור
יחד באותו הזמן:

חייכתי למראה העננים. "יופי שכזה…" אמרתי בלי להתחשב בעובדה שזו כנראה מחמאה מאוד נחותה בהשוואה למחמאות של אחרים. "אתה צודק, אל תחשוב אחרת." אמרה וחיבקה אותי חיבוק אוהב ועיניה זהרו.
"עננים אי אפשר לתאר." וכך שנינו ישבנו שם יחד. הגדר הישנה של השכן שהשקיפה לעבר השקיעה הזאת.
"היא כל כך יפה. ממש בצבע השער שלך אלה שבו משתלב הצבע הכחול של השמיים."
לחשתי באוזנה ומיהרתי אל השיח. קטפתי שני פרחים. "איזה מהם הוא אני?" שאלתי .היא מילמלה שהגדול והיפה ביותר הוא אני. "לא נכון, ליזה. הפרח הגדול הוא הנפש היפה שלך. והקטן זה כל מה שעברתי." וכך שנינו צחקנו, מחזיקים ידיים.
לקראת סוף השקיעה היא דחפה אותי על הדשא ושנינו התגלגלנו במורדו צוחקים.
הוא די דיגדג, הדשא, ליזה רקדה יחפה מולי ואז קדה בהגזמה ונפלה.
צחקנו שוב, מאושרים כתמיד. "את חברתי."
"אתה חברי ואני מתה עליך." היה משחרר להגיד זאת למרות שהיא רק אחותי התאומה.
"אני מאושרת כל כך וזה די מוזר…" היא לחשה ורצנו להתחרות בתחרות ריצה.
בדרכינו ליזה שיטפה אותי בזה שהתלמיד הכי חכם בכיתה מחבב את חברתה וביקשה ממני לעזור. "כי פשוט אני רוצה לעזור." אמרה ולא שמה לב לדרך ונפלה.
זאת הייתה כבר מדרכה והיא הייתה בסנדלים. האף הקטן והסולד שלה החל לדמם.
"אוי." אמרתי די בבהלה והלכנו לברז הקרוב לשתוף את הדם.
"זה היה כואב?" שאלתי ונזכרתי שנפלתי לפני שנתיים גם אבל זה לא גרם לי לדם מהאף.
"לא… פשוט הוא מדמם וזהו בלי שום סיבה." ואז היא גיחכה ודחפה אותי בחיבה.
"מחר מתחדשים לימודים, מה את מרגישה? אני מלא מרץ."
"אני מאוד עייפה ומותשת הרבה זמן, אין לי כוח ללימודים." היא אמרה ואז חזרנו ללכת.
הרבה זמן לא ראיתי את ליזה כל כך חסרת סבלנות ללימודים.
למחרת כבר בשבע וחצי הייתי בכיתה וחיכיתי לליזה. כל חמש דקות שעברו הלחיצו אותי, איפה היא?
רק חמש דקות לקראת שמונה ליזה הגיעה מזיעה ועייפה. "התיק נורא כבד!" התפלאתי כי הוא היה קל אפילו בשביל הדמד של הכיתה.
השיעור הראשון החל ואני הקשבתי בצומת לב. "המורה אפשר בבקשה ללכת לשתות?" שאלה ליזה ויצאה וכשחזרה שאלתי אותה בתנועות שפתיים מה קרה. "כאבי ראש." מילמלה בינה לבין עצמה ואני שתקתי מופתע.
אחרי השיעור הזה היה שיעור ספורט.
אני וליזה פרצנו בריצה מיד. "איזה כיף!" היא צעקה.
"תתרכזי בריצה!"
אבל ליזה החלה ללכת ולא לרוץ והיא שפשפה את מרפקיה בכאב ואז נאחזה בראשה והתיישבה. "אני לא משתתפת היום." קבעה ונאחזה חזק בראש.
בסוף היום נקבעו בדיקות בריאות, כמו שתמיד עשו בימים הראשונים של הלימודים,
בדיקת משקל וזריקות לכן יצאנו מאוחר.
כשצעדנו לבית שאלתי אותה מה קורה לה והיא רק הלכה לשון כשהיא ממלמלת על משהו לא ברור.
עבר שבוע, עברו שבועיים.
ליזה בבית חולים, בדיקות הדם והמשקל הובילו אותה למחלקת חולי הסרטן.
היא כתבה כל יום כמה שורות, אמרה לי אמא בצער לגבי המכתבים שכותבת ליזה.
היא הייתה שם המון זמן ולאט לאט הבית התרוקן מכל סימן לליזה, אפילו הציורים העליזים שלה ולבסוף גם המכתבים לא הגיעו, אפילו לא כמה שורות בודדות, ליזה מתה, מתה בלילה כשעינייה פקוחות והדם זולג מהאף הקטן והסולד שלה. לא משנה כמה בכיתי כל הזמן הזה.
אחותי.
אחותי התאומה.
חברתי.
מתה.