לחיות עם בנים ~ פרק 17

התנתקנו, הוא חייך אליי אך מיד הוריד את חיוכו כשראה משהו מאחוריי.
הסתובבתי לכיוון הדלת. וונסה ובראיין עמדו שם.
"הולי שיט . אתם ביחד?" שאלה וונסה בהתרגשות ונכנסה לחדר.
אני וריק הסתכלנו אחד על השני…שנינו היינו מבולבלים.
לא התכוונתי לנשק אותו, רק רציתי שהוא ירגיש יותר טוב. אני מכירה מה זה שלוקחים לך את כל מי שאתה אוהב.
מכיתה ז' עד כיתה י"ב הרגשתי ככה, הודות לאיימי, איימי הייתה הזונה של בית הספר. היא שנאה אותי, היא שנאה אותי מהשנייה שעליתי לחטיבה.
את כל החברים שהיו, את כל הידידים שהיו לי, את כל מי שהייתי דלוקה עליו… את כולם היא לקחה.
וזה לא שהייתי מקובלת, אף פעם לא. הייתי סתם עוד תלמידה ממוצעת בבית ספר.
מה גרם לה לרצות להרוס לי את החיים? בחיים אני לא אדע.
"א..אנחנו.." התחיל ריק לגמגם.
בראיין עדיין עמד בכניסה לחדר, הוא ניראה דיי בשוק . הוא קפא במקומו ולא הפסיק לבהות בי במבט שלא הצלחתי לפענח.
"אנחנו לא זוג" אמרתי לבסוף.
"זה..זה סתם היה.." התחלתי להגיד.
"טובה" התפרץ ריק. "היא הייתה חייבת לי טובה" אמר.
"והטובה שלך הייתה נשיקה?" לפתע קולו של בראיין נשמע.
הסתכלנו עליו כולנו, לא ניראה לי שהוא היה מרוצה, רק לא הבנתי למה..
"זה בסדר, אני הסכמתי" אמרתי לו.
"מה שתגידי" אמר ויצא מהחדר.
"מה יש לו?" שאלתי אותם.
"שאני אלך לבדוק?"שאלה וונסה בחיוך תחמני.
"לא צריך.." אמרתי לה, רק זה מה שחסר לי.
"אני אלך" אמר ריק.
"לא אני אלך" אמרתי וקמתי.
התקדמתי לעבר חדרו של בראיין, בחיי שהוא מוזר.
"בראיין?" שאלתי כשנכנסתי לחדרו.
הוא שכב על מיטתו והתעסק באייפון שלו.
הוא לא ענה. אפילו לא הסתכל עליי..
"בראיין מה יש לך?" שאלתי והתקדמתי אליו.
הוא הסתכל עליי.
"כלום" ענה ביובש.
"אז למה אתה..עצבני.." אמרתי, שוקלת מילים.
"אני לא עצבני" אמר, עצבני..
"אתה עצבני בראיין, מה יש?" שאלתי.
הוא התרומם לישיבה והביט בי.
"את מרגישה יותר טוב?" שאל פתאום.
"כן" אמרתי ונזכרתי בתקרית שלנו בבוקר, זה היה ממש מביך וקיוויתי מאוד שהוא שכח מזה.
הוא צחק.
"מה מצחיק?" שאלתי לא מבינה.
"את מסמיקה" הוא אמר.
"לא אני לא" אמרתי והחזקתי בלחיי מה שגרם לו עוד יותר לצחוק.
"מה זה הביך אותך?" שאל.
"מה בדיוק היה אמור להביך אותי?" שאלתי , נמנעת מלהסתכל עליי, אשלי תפסיקי להסמיק כמו מטומטמת!!
"העובדה שהייתי ערום" אמר בהתגרות.
"אלוהיים בראיין" מלמלתי אליו.
הוא צחק.
"זה בסדר, את לא הראשונה שראתה אותי ערום" אמר משועשע.
"תירגע , אני לא ראיתי אותך ערום, וכן.. אני בטוחה שאני לא הראשונה ולא האחרונה" אמרתי לו.
"טוב מה את מתעצבנת?" שאל בחיוך מתגרה.
"אני לא מתעצבנת" הכחשתי. טוב אולי קצת…
"אה כן? אז איך את קוראת לזה, רגועה?" שאל והתקרב אליי.
"כן" אמרתי והתקרבתי אליו גם.
"הוו באמת כי זה לא נראה ככה" אמר והתקרב שוב.
"אז איך זה נראה?" שאלתי וגם התקרבתי.
"בואי תגידי לי את" אמר והתקרבנו אחד לשני עד שהמצחים שלנו נצמדו אחד לשני, כל אחד מביט בעיניים של השני במבט נוקב.
"שמת לב שאנחנו חוזרים על אותם משפטים?" שאלתי.
"כמו בפעם ההיא ששפכתם עליי דלי של מים" הוא אמר מתעצבן, היינו עדיין קרובים, קרובים כל כך.
עד כדי כך שהרגשתי את הנשימות החמות שלו על פרצופי ולא יכולתי להסיר את עיניי הכחולות ועיניו הירוקות.
"ושהיה בא לך לעצבן אותי" הזכרתי לו גם מתעצבנת.
הוא חייך וגומה קטנה נגלתה לעיניי.
לא יכולתי להתאפק וחייכתי גם.
"המצב הזה כלכך דפוק" מלמלתי.
"לגמרי." הסכים והתרחקנו.