אוסאגי והירח

"אל תלכי!" צעקתי לעברה תוך שאני ישובה על ברכיי. התחננתי בפניה, אך היא לא הקשיבה.
"בבקשה, אני מצטערת!" היא לא הגיבה. היא רק הביטה בי בפנים אדישות וחסרות הבעה. אני יכולה להבין למה היא כועסת, באמת שאני יכולה, אבל אם היא תלך… אילו רק הייתה מקשיבה לי.
"אני אעשה הכל! בבקשה?" קולי כבר היה חנוק מדמעות. היא הביטה בי במשך כמה שניות נוספות כשלבסוף הסתובבה והלכה. נשברתי. רציתי לרוץ אחריה ולעצור אותה, אך היא כבר נעלמה מעיני.
בהתחלה נסיתי להתקשר אליה, לקוות שתענה, רעיון מטופש. אחר כך שאלתי חברים שלה אם הם איתה בקשר, אך אף אחד לא יודע מה עלה בגורלה.
לבסוף, חודש לאחר שהלכה ממני, החלטתי לבדוק אם היא שם.
"שלום?" אמרתי לתוך החדר הגדול והריק, בודקת אם יש שם אדם או לא אדם. לא נשמעה אף תשובה. צעדתי פנימה ונדהמתי למראה עיני, המוני חדרים וגרמי מדרגות שנתנו למבנה מראה של מבוך, כולם עשויים שיש לבן בוהק. היה זה מראה מרהיב.
צעדתי בין החדרים והמסדרונות במשך שעות, כל מסדרון שעברתי בו סימנתי בדם מפצע שיצרתי בבשרי. סימנתי אותם לפי מספר, כך כשאני חוזרת למקום שהייתי בו אני יודעת בדיוק איזה מקום זה. עשרים ושלוש… חמישים ושתיים… שמונים ושמונה… מאה שלושים וחמש… וכשהגעתי לחדר מאה שלושים ושש, מצאתי אותה. היא הייתה לבושה בפיסות בד לבנות שהתנופפו סביבה יחד עם שיערה הארוך שצבעו ברונטי. היא ריחפה באוויר כשעיניה עצומות.
"אוסאגי?" לחשתי לעברה. כבר שנה שלא ראיתי אותה, היא נראתה קסומה.
"אוסאגי, זו את?" היא לא ענתה, היא המשיכה לרחף באוויר ללא תזוזה. רציתי לרוץ אליה ולחבק אותה, אבל פחדתי.
"אוסאגי, זו אני, צוקיקו. את זוכרת אותי?" חיוך עלה על פניה של אוסאגי, אך דבר מלבד זה לא השתנה. התיישבתי מולה, באוויר, ועצמתי את עיני.
שמעתי את שירתה בתוך ראשי, קולה היה יפה ומהפנט, יכולתי להקשיב לה שעות.
"קול הירח לוחש אל הלילה, בוכה אל תוך חשכה.
קול של שלו צועק מלמטה, הורס כל מה שהיה.
קול הירח שר את שירו, שנים שהוא שר.
רק שלו לא נע ממקומו ונשבר."
מועקה ובהלה אחזו בי, ידעתי את משמעות השיר.
"להתראות צוקיקו." אמרה אוסאגי כשצחקוק קטן נשמע ממנה.
"אוסאגי, לא!"