החשכה שלעולם לא הפסיקה…..

כשפקחתי את עיניי צליל השקט החלוש היה חזק יותר מתמיד, כמעט וצרם לי באוזניים. גופי התנועע מעט מצד לצד, איפה אני בכלל?
הזזתי את עיניי בלבד, לא מעיזה להזיז את ראשי, וראיתי את מאור, ראשו נשען על יד אחת שלו והיד השנייה שלו אוחזת בידי. איך זה שאני לא מרגישה את ידו בידי? למה אני לא מרגישה את החום של כף ידו כמו שתמיד אני מרגישה? לא יכולתי לראות את פניו, הן היו מכוסות בדמעות שנשפכו לכל עבר, כתפיו רעדו מעט, ושמעתי אותו מושך באפו. הוא בוכה? לא.. אל תבכה.. למה הוא בוכה?
'מאור! מספיק לבכות.. אני פה..' אבל שום קול לא יצא מפי. פי נשאר סגור, מסרב למוח שלי שציווה עליו להיפתח. מה לעזאזל קורה כאן? ניסיתי ללחוץ את ידו בחזרה, ללא הצלחה. עצמתי את עיני בשנית, מנסה לאגור את כל כוחותיי, מנסה לגרום לגופי לתת כל סימן חיים, מצווה בעזרת מוחי על גופי, אך ללא הצלחה. שום דבר לא זז.

פקחתי את עיניי שוב, וראיתי אורות על התקרה. המהירות בה גררו אותי לעבר מקום כול שהוא גרמה לי סחרחורת
"נעמה?!״ שמעתי את קולו המופתע של מאור. "נעמה..״ הוא צעק בהקלה, אני חושבת. "אני פה, נעמה אני פה, תישארי עם עיניים פקוחות!" המשפט האחרון שלו היטשטש באוזניי, וסגרתי את עיניי שוב, מתמסרת לחשיכה.
לחשיכה שלעולם לא הפסיקה.