קאמבק- פרק 25.. ואחרון-

פרק 25-
מנקודת המבט של אמבר-
התעוררתי בבוקר, בחדר של נייתן. לא הייתה לי ברירה, אין לי מקום אחר כרגע.
איך זה מסתדר עם להיפרד ממנו? אין לי מושג.
"בוקר טוב" נייתן אמר וסגר אחריו את הדלת. הוא כבר לבוש, מה השעה?
"בוקר רע" מלמלתי והתרוממתי. הוא התקדם אליי.
"זה טוב שהיא יודעת, עכשיו לא צריך להסתיר שום דבר" הוא אמר ונישק את הכתף שלי. בלעתי רוק.
"אם היית במקומי, היית מספר לה כשהגעת לפה או היית שומר את זה בשקט?" שאלתי.
"הייתי מספר. אבל אני לא את" הוא אמר. הסתכלתי עליו.
"מה זה אומר?" שאלתי בסקרנות.
"שכנראה יש לך סיבה כלשהי" הוא אמר ונעמד. "לא?" הוא שאל בזמן שהתקדם לארון.
"איזה סוג של סיבה?" שאלתי, עדיין מבולבלת.
"אולי.. לא רצית להגיד כי זה עדיין הפריע לך, כל הסיפור שהיה" הוא אמר. הבטתי בו.
"עכשיו זה היה זמן מצוין לספר לה, כשזה רחוק מאחורינו" הוא אמר. אני בן אדם כזה נורא.
"אמבר?" הוא שאל והסתובב אליי. שתקתי והרכנתי את ראשי.
"זה לא מאחורינו אה?" הוא שאל בשקט אחרי כמה שניות.
"אני כל כך מצטערת" מלמלתי בשקט. הוא התקרב אליי.
"דברי איתי, הכל בסדר" הוא אמר ותפס בכתפיי. הרמתי את המבט אליו.
"אתה תשנא אותי" קבעתי.
"מה עשית?" הוא שאל. תספרי לו.
תהרסי לך את החיים
ותספרי לו.
תהרסי הכל, ותהיי מאושרת סוף סוף.

מנקודת המבט של דניאל-
"עוד?"
"עוד" אמרתי לשון, הברמן, והוא הלך להביא לי עוד כוס. אין לי כוח לכלום, החיים בזבל, אני בזבל, בא לי לעוף מהמקום הזה כבר.
לפני שאמבר הגיע היה כיף. לפני שאמבר הגיע אף אחד לא עניין אותי, כל מה שרציתי לעשות עשיתי, בלי לשאול אף אחד מהאנשים המזדיינים פה.
עכשיו היא פה
ואני לא איתה
וזה מה שאני רוצה, ואני לא יכול לקבל אותה.
הרגשתי שפתיים על הצוואר שלי. עוד בחורה.
"דניאל" היא לחשה ונשכה לי את התנוך של האוזן. הסתובבתי.
"היי" אמרתי וליטפתי את השיער הבלונדיני של הבחורה. אני שיכור מת.
"בא לך לבוא.."
"שנייה" עצרתי אותה, וראיתי את נייתן נכנס לבר. הסתכלתי עליו. הוא היה נראה עצבני.
"מה קרה אחי?" שאלתי אותו כשהוא התיישב לידי והזמין וודקה. הוא לא עצבני עליי, זה כבר אומר שלא קרה כלום עם אמבר. יופי, רק לא לפלוט משהו.
"אמבר בגדה בי" הוא אמר בקול לא מאמין. "אמבר פאקינג בגדה בי" הוא חזר על זה עוד פעם ושתה את כל מה ששון הגיש לו, וגם לי.
"מה? איך בגדה?" שאלתי, משתף פעולה, מנסה לקלוט מה היא סיפרה לו.
"סקס, איך בגדה?" הוא אמר בעצבנות.
"אה, חשבתי שיחקה לגו עם מישהו" אמרתי בציניות.
"זה לא מצחיק אותי אחי, אני.. אני ממש אהבתי אותה" הוא אמר. הסתכלתי עליו. "ממש" הוא הוסיף. "ועדיין אוהב" הוא מלמל.
"היא אמרה לך שהיא שכבה עם מישהו?" שאלתי.
"כן" הוא אמר וגירד בראשו.
"כוסאמק!" הוא צעק.
"תביא לו עוד" אמרתי לשון ונעמדתי.
"אני הולך עם הבלונדה לחדר שלה, אני אחזור עוד שעה ככה, תישאר פה" אמרתי לנייתן ויצאתי מהבר. אני צריך להבין מה עובר על אמבר.

"דניאל!" שמעתי את אמבר קוראת לי. הסתובבתי.
"מה עשית?" שאלתי אותה כשהיא רצה אליי, ותפסתי בכתפיים שלה.
"נפרדתי מנייתן" היא אמרה.
"שמעתי. למה?" שאלתי בדאגה.
"בגללך" היא אמרה בחיוך קטן וליטפה את פניי. למה אתה עושה לי את זה אלוהים?
"מה בגללי אמבר.." מלמלתי.
"אני הבנתי, הבנתי מה שניסית להגיד לי, ומה שג'ונתן ניסה להגיד לי.. אני הבנתי!" היא אמרה בחיוך. העיניים שלה עדיין דמעו, לא יודע אם משמחה או עצב.
"מה הבנת?" שאלתי בשקט.
"שאני אוהבת אותך" היא אמרה. הלב שלי דפק בטירוף. "תמיד אהבתי אותך, ואני תמיד אוהב אותך, ולא אכפת לי מכל השאר" היא אמרה במהירות. הליטופים שלה הרגו אותי והרגיעו אותי בו זמנית.
אני לא יכול להיות איתה
לא כשנייתן יושב בבר שבור.

מנקודת המט של אמבר-
"מה הבנת?" הוא שאל. הבטתי בעיניים הכחולות שלו, מחכה לרגע שהם ייעצמו כששפתינו ייפגשו.
"שאני אוהבת אותך" אמרתי, מרגישה את הדמעות זולגות.
"תמיד אהבתי אותך, ואני תמיד אוהב אותך, ולא אכפת לי מכל השאר" אמרתי, וליטפתי את הזיפים הקטנים שלו.
"אמבר.."
"אני ניסיתי להדחיק, אמרתי לעצמי שוב ושוב שאתה לא טוב לי ואתה לא בריא לי. אבל אתה הכי טוב והכי בריא לי ואתה הבן אדם היחיד שיגרום לי להיות מאושרת" מלמלתי בבכי.
"לא מתחמקים מאהבה כזאת" אמרתי והבטתי בשפתיו. התקרבתי אליו, והוא הרחיק אותי.
"בואי נעצור שנייה" הוא לחש. הסתכלתי עליו.
"מה?" שאלתי בשקט, מבולבלת.
"את צדקת" הוא אמר. החיוך שלי נמחק.
"צדקתי במה?" שאלתי.
"בזה שזה טעות" הוא אמר.
"מה זה זה?" שאלתי בשקט, לא מבינה לאן הוא חותר.
"אנחנו" הוא אמר.
"אני לא מבינה.."
"אין מה להבין. היה נחמד, ונגמר. לגמרי נגמר" הוא אמר.
"היה נחמד ונגמר?" שאלתי בתדהמה, לא מעכלת מה שקורה.
"אני מצטער אמבר" הוא אמר, בלי שום רגש, והתחיל ללכת לכיוון הבר.
"דניאל.." הוא נעצר והסתובב אליי.
"די, תשכחי ממני" הוא מלמל והמשיך ללכת.
"אז זהו?" שאלתי בבכי. הוא לא ענה.

**