אני העירומה
היום התחלתי לחשוב למה אני אוהבת להתחיל תמיד מהאמצע ולהגיע להתחלה רק בסוף. גם תהיתי מה יש במקום הזה שגורם לי לכתוב כל כך הרבה. או אולי זאת התקופה הזאת. כל חיי בניתי חומות, טיפחתי אותן יפה. לבנה אחרי לבנה. לא העליתי על דעתי שיום אחד הכול יקרוס. שאני יעמוד עירומה לגמרי. לא חשבתי שזה אפשרי. אני עומדת שם עם חומות שבורות עומדת, קופאת ורועדת מקור. אני מנסה לקום ולחייך ולהיות אני החברתית והשמחה. אני שפסלתי הרכבתי וציירתי במשך כל כך הרבה זמן. זאת אני שתמיד רציתי להיות. אולי בגללה לא ראיתי שהחומות נפלו אחת אחרי השנייה. אני מנסה לקום אבל נחשלת. אני מתקמרת לצורת עובר כדי לשמור על חום גוף ושם פתאום אני חוזרת לעצמי. לאני של אי שם לפני שהכול התחיל או אפילו בהתחלתו. לאני בגיל ארבע או אולי חמש. לאני האמתית המקורית זאת שאף אחד אף פעם לא מאמין לי שנמצאת בתוכי. לאני הביישנית והשקטה. לא מחוסר ביטחון כי אם משקט נפשי. התגעגעתי אליה אם אודה באשמה. עכשיו כשהיא כאן אני רוצה שתלך. מנסה לנבור בעצמי למצוא את האני שפסלתי ולא מצליחה. למרות שהיא שם ואני בטוחה בזה. האני האמתית שולטת עכשיו היא מחליטה מתי נוח לה ואז היא נותנת לאני המפוסלת לצאת לשטח. היא בוכנת הכול והיא שקטה וחדה. אבל בדיוק במקום הזה הלא מוכר והמתגבש משתלטת החרדה. לך תסביר לאני החדשה איך מתמודדים עם חרדה. לך תסביר לה שצריך לשנן משפטים הפוכים ממה שהיא לוחשת לך. לך תסביר לה שזה ממש לא דבר פשוט. לך תסביר לה ששעות שינה יותר חשובות משעות מחשבה על מה היה היום בלילה.
אני האמתית מחריכה אותי לעשות את הדברים נכון. אני תוהה למי נכון. אני יודעת שהתשובה היא לי. אבל זה כל כך קשה. אולי זה עוד חומה שנבנתה ולא הכרתי. חומה שרוצה שאני אקבל אותה אז היא באה בדמות של מי שהייתי.
המילים נלחצות על המקלדת בבלגן. אבל זה הבלגן שלי. הוא בתוך הראש שלי. אולי בגלל זה אני כותבת כל כך הרבה. המקלדת לא מרימה גבה כשפורקים בלגן.
תגובות (2)
כתבת מאוד יפה.
בתור מישהי שמתמודדת עם חרדה אני מאוד מזדהה.
תמשיכי לפרוק את הבלאגן.
שולחת חיבוק וירטואלי.
אני מצטרף למה שנכתב פה. יש פה משהו גולמי יפה, לטעמי.
עם זאת יש לי גם קצת ביקורת, ויש טקסטים שאני מרגיש שפחות בא לי לתת ביקורת, כי הם קצת עצובים, אני מקווה שתראי בזה רק ביקורת בונה, כמו שאני מתכוון במרבית המקרים.
יש מדי פעם שגיאות כתיב. אני לא יודע איך אנשים אחרים מרגישים עם זה, לי זה נותן תחושה שנכנסתי (במקרה שלך) למסעדה משפחתית קטנה, שהאוכל גם אם הוא לא גורמה, נעשה בהרבה אהבה והמנות יש בהן משהו הרבה יותר מנחם מטעים, ואז מדי פעם יש ביס לא מוצלח.
אני חושב, וזו אולי הבעיה העיקרית של הטקסט מבחינתי, שהשימוש בחומות שנופלות, והופכות את האדם שבפנים לפגיע, מופיעות כמעט תמיד באיזה הקשר של כמיהה לקשר, רצון להתחבר לאנשים, בגרות נפשית והתמודדות בריאה עם עבר מאיים שבגללו נבנו החומות, שמטרתן המקורית היתה להגן על נפש פגיעה מפני האכזריות שבחוץ. זה פחות משתמע מהטקסט שלך, וזה מבלבל. יש נניח דימוי של מגדל קלפים שקורס, או משהו אחר עדין ושברירי דווקא, שמתפרק ואולי, אם הבנתי נכון את הטקסט, מתאים יותר. ככה זה מרגיש לי.
המטרה של הביקורת היא כמובן לא לתסכל, אלא לעזור להעביר את התחושות שלך לקורא, במקרה הזה לי, בצורה ברורה יותר.
בהצלחה.