אני כישלון

הדבר הראשון שקרה לי כשקמתי היום בבוקר הוא צלצול מהמחנכת שלי
הדבר הבא שקרה לי באותו בוקר הוא בכי שניסיתי להפסיק ונזלת נוזלית שלא הפסיקה לנזול לי מהאף.
ולא יכולתי ללכת לקחת טישו כי ישנתי אצל יאיר ולא רציתי שההורים שלו יראו אותי ככה.
בסוף הוא הלך להביא לי טישו.
המחנכת המשיכה והמשיכה לחפור לי בראש
אבל אחריי שהבנתי את הפואנטה לשיחה כבר הפסקתי להקשיב לה
רק החנקתי את הבכי המריר והמאוכזב שלי וחיכיתי שהיא תפסיק לדבר כדי שאני אוכל לומר לה ביי ולנסות להשתלט על עצמי.
בסוף השיחה ניסיתי להסביר ליאיר בין השתנקות וקינוח קולני של האף למה אני בוכה.
הוא חיבק אותי מאוד חזק ולא אמר מילה. אני אוהבת שהוא יודע מה אני צריכה באותו רגע, לא עידוד ולא נחמה, רק שקט.
חשבתי איך אני הולכת לבשר את החדשות לאמא, פנים מול פנים? טלפון?
החלטתי לשלוח לה הודעה, ולחזור הביתה כשתחלוף הסערה.
2 דק' אחריי ששלחתי היא כבר התחילה לצלצל אין ספור פעמים.
פחדתי לענות, לא רציתי שתצעק עליי או יותר גרוע, תאמר לי כמה היא מאוכזבת ממני.
בסופו של דבר היא התעקשה לדבר איתי, הבטיחה שהיא רק רוצה לשאול אותי על זה,
הדמעות טשטשו לי את הראייה, וניסיתי להישמע כאילו אני בסדר.
"ומה למדת מזה?"
השאלה עצבנה אותי.
מה למדתי מזה? מה אני כבר יכולה לענות לה על זה?
שאני כישלון, שאני עצלנית ומוותרת לעצמי שאני לא מצליחה להשקיע בדברים שיועילו לי בסופו של דבר, שאני טיפשה והפחדים שלי מטופשים, שאני לא יודעת להתמודד עם בעיות ואני בורחת ומנסה להעלים אותם בדרכים הכי לא נכונות, שאני מדחיקה את כל הדברים שאני לא רוצה לראות, מטאטא את כל מה שלא עושה לי טוב מתחת לשטיח עד שהשטיח נראה כמו הר.
"כלום"
וניתקתי