החיים האמתיים

חודשים וקצת לפני שחרור. יש אווירה שלא נותנת לך להיות מאושר.
מושג גדול כזה עף לאוויר וכולם אומרים לך "אזרחות זה החיים האמתיים- כשיוצאים מצה"ל. החיים רק נהיים קשים יותר.." מה זה המושג הזה בידוק, החיים האמתיים? האם אנחנו לא חיים כל שנייה בחיינו. כל דקה היא החיים האמתיים. כל שלב הקשיים שלו.
אני מנסה להבין איך לעכל שלב כזה בחיים. איך להתחיל לעכל את השירות שלי. עם ההזיות והמוזרויות. אני מנסה להבין מי הייתי קודם. הילדה החופשייה שהייתה נושמת עם מלוא הראות ולא מתביישת להגיד 'אני מסוגלת לעשות הכל'.
איך מעכלים שנה כזאת שבא ניסו רק להקטין אותי ואת היכולות שלי ולא ראו בי אדם אלה רק חייל, משהו למלא חור קטנטן שספק אם לא היה אפשר לתפקד בלעדיו. שלא להגיד חס וחלילה שירות הדומה ל"רובוט" או "מכונה" הממלאת את תפקידה עד שהיא מספיק משומשת ואז מוחלפת באחת אחרת.
ניסיתי להבין את מהות התרומה שנעשתה בשנתיים האלא. יותר מכל דבר אחר בימים בהם הייתי יושבת בטלפון, מציירת או בודקת דברים לעתיד. שנראה שלא יגיע לעולם. הרהורים הגיעו מאוד מהר על הזמן המבוזבז ועל השאלה הכי גדולה: כמה עוד חיילים יש כמוני? וכמה כסף מכספי המסים משלמת המדינה לחיילים שפשוט בוהים בקירות?
לכל האנשים ששאלו אותי איך השירות שלי עניתי:'כספי המסים שלכם מבוזבזים כמו שצריך, אף אחד לא מבזבז אותם ללא מחשבה אמיתית מאחורה.'
"קצין" זאת מילה גדולה. מילה כזאת שילדים רוצים להתחפש אליה בפורים. גם זאת פתאום קיבלה משמעות אחרת וניסיתי להבין את מהותה.
אני נזכרת איך המפקד בטירונות לא הקשיב לדברי לגבי דברים שאין אני מסוגלת לעשות בשל בעיה רפואית וכשהכריח לעשות את הדברים היא החמירה.
אני נזכרת איך החופפת שלי הייתה צורחת עלי ומסבירה לכל החיילים והקצינים כיצד היא מקווה שאני אמות ואף לא אחד מהם עצר את השיחה. אני זכרת איך אחת המפקדות שלי לאורך הזמן השירות שלי שמחה שאני "מוצאת תעסוקות לעצמי לאורך הזמן שאני צריכה להעביר פה" ואיך מפקדת אחרת הייתה אוסרת עלי לדבר עם חיילים אחרים למעט זמן ארוחת הצהריים. הייתה מתנהגת אלי כמשרתת וקוראת לי לפתוח לה את המזגן אשר נמצא במשרד שלה או לבוא ולזרוק לה את הדפים בפח גריסה כדי שהיא ל תצטרך לקום מהכיסא. להבין לה סכום או להדפיס לה מסמכים לדאוג לה לדברים אישיים ומדי פעם לצרוח עלי שאני לא חיילת מספיק טובה.
ובאשר לדברים אישיים? בשלושה חודשים רצופים לא הפסיקו ליפול מתחים על דלת ביתי. ראשון היה סבי שנפתר. בשלושים יום למות סבי אמא שלי שעברה ניתוח ואני זו שטיפלתי בבית. אחר כך נגלה אלינו הגרוע מכל. שכן בת דודתי סוחבת ברחמה תינוק עם לקויות רבות שספק כמה שנים יחיה. ואז החלטה קשה נעשתה באותו הזמן. שלושה חודשים שלא יכולתי להפסיק את הדמעות ובאורך פלא אף אחד מהקצינים לא סם לב..
חייל היוצא מהצה"ל ואסיר היוצא מהכלא נקראים אותו הדבר- משוחררים. ואני שמחה שתקופת המאסר שלי באה אל סיומה.
מתוך התקופה השחורה שלמדתי לאהוב את עצמי ולדעת מי אני ואולי גם לפתח שכבת עור שתגן עלי מכל הסיטואציות האלא.
אני מאושרת ומאוהבת במחשבה שיום אחד לא אצטרך לשים מדים.
זוהי לא תרומה. חיילים אחרים קראו לשירות שלי התעללות נפשית. אני קוראת לו ללמוד להעריך את החיים.