לכל אלא שהיו בטוחים שאני שייכת להם

בשעת לילה מאוחרת אני רק חוזרת מהעבודה. בעוד כולם ישנים אני יושבת על המיטה ובוהה בקיר. אני מתחננת אל הגוף שלי שלא ייזכר בזה שייתן לי רק עוד כמה שעות שינה טובות ושיזכיר לי מחר. אבל רצף האירועים חוזר אלי. הפחד. החנק. הרטיה.
אני מבינה שהדחקתי כל שעות העבודה. עכשיו, כשכבר הגעתי הביתה, אל המקום המוכר אני נושמת לרווחה אבל כל הזיכרונות מציפים אותי.
אני נזכרת איך נגשתי אל השולחן הזה באירוע היום. הוא אמר לי שהוא לא מעוניין לאכול כי הוא יושב בשולחן ליד. אז המלצר של השולחן שלידינו ניגש והם דיברו על זה שהם ב"יחד עד הסוף." צחקנו כולנו. ואז שאלתי אותו. אם אתם ביחד עד הסוף אתה גם תעזור לנו לסדר בסוף? התבדחתי.
היה שנייה שקט.
הוא בחן אותי.
ואז תפס אותי במותן וקירב אותי אליו בחוזקה.
"אתך אני מוכן להישאר עד הסוף." הוא אמר.
לא מפסיק לרגע את אחיזתו החזקה בי.
אני מנסה להשתחרר.
אני מנסה לדחוף את השולחן ולהתרחק ממנו כמה שאפשר.
לא הצלחתי.
גחחתי.
קפאתי.
פחדתי.
המלצר השנה רק הסתכל וצחק. אולי לא רצה לפספס את הטיפ.
לא הבנתי איך הוא לא ראה. לא הבנתי איך הוא לא משך אותי משם. איך לא עזר?
האיש הזה רק המשיך לדבר על "עד כמה הוא היה רוצה אותי."
לא יודעת מה בדיוק אותו איש אמר מילה במילה. אני,גם, לא זוכרת. זה מאותם הדברים שאני כל כך לחוצה ופוחדת שאני לא זוכרת את כל הפרטים.
אני מנסה להתנגד לקירוב הזה בינינו ככל שאני רק יכולה.
כסוף סוף שחרר את אחיזתו ברחתי משם כמלצרית חרוצה שצריכה לפנות עוד הרבה כלים.
ברחתי משם מובסת, מבוישת ופוחדת. שמעתי אותם מדברים וצוחקים. שמעתי את המשפטים הראשונים. זה היה עלי.
מיד התאשתי. כאילו לא קרה דבר. ממשיכה לעבוד מבלי להתקרב אליו.
כל חומות השתיקה וההדחקה נפלו בבית.
אני נזכרת בשורת ההטרדות שעברתי. אני נזכרת בנהג אוטובוס שעקב אחרי עד לבית הספר. אני נזכרת באותן הפעמים שבנים חשבו שזה בסדר לצבוט אותי באגן ואז לברוח.
כמה פעמים האלץ עוד לעבור דברים כאלה
אז לכל אלא שבטעות חשבו שאני או הגוף שלי שייכים להם. אתם טועים.
תודה רבה שהזכרתם לי כל פעם למה אמא אף פעם לא הרשת לי לדבר עם זרים. תודה שעוררתם בי את הספק, הפחד, הרטיה.
לא שלכם בעד שום סכום בעולם,
*******