נסעתי

באותו יום למקום שלא הייתי בטוחה היכן הוא בדיוק. ואם יש משהו שאני פחות אוהבת, זה לנסוע אל תוך תל אביב, אבל בלי לדעת בדיוק לאן אני אמורה להגיע, והרי בכל זאת, מדובר בעיר הכי סואנת במדינה.

ברגע שעליתי על האוטובוס הבחנתי בה. משוחחת בטלפון ועל פניה ארשת פנים לחוצה מאד, מרימה את קולה כמנסה להרגיע את הצד השני ולא הפריע לה שכל האוטובוס מאזין לה.

"כן, אני יודעת שלא נשאר לך עוד הרבה. אל תהיי עצובה אני מגיעה עוד מעט עם עוגה טעימה שהכנתי ונכין תה ונשב ונשחק כמו תמיד ולא תחשבי על זה" היא אומרת בטונציה מרגיעה, אבל עיניה מסגירות את הלחץ בנפשה.

"אנחנו נבלה יחד כמה שאפשר אני מבטיחה לך שאת לא תישארי לבד" היא מסכמת את השיחה בביי ונשיקות ונתראה עוד מעט, ומנתקת.

אני עומדת ליד המושב שלה, ממש מול פניה. מזווית עיני אני רואה את הדמעות זולגות ואותה מנסה למחות אותן ולהסתיר פנים.
אני מוציאה חבילת טישו קטנה שתמיד יש לי בתיק, ומושיטה לה, יחד עם בקבוק מים קטנטן.

היא מנסה למלמל תודה ולוקחת את שניהם, מתנקה, לוגמת. ואז שופכת בפניי עדויות שלמות על כך שאנשים לא מבינים עד כמה המקצוע הזה קשה.
"מה הם חושבים אני בחופש כל היום? חושבים שזה כמו לוקחים תינוק בעגלה ויוצאים? לא! זה אדם מבוגר, זה נפש, זה נקשרים לזה זה כמו סבתא זה" היא מנסה להסביר ומתחילה שוב לדמוע.

אני יושבת מולה ואומרת שאני מבינה, והדמעות שלה פשוט זולגות בלי הפסקה.
אישה בת חמישים פלוס, ילדיה כבר גדולים, בעלה כבר עבר לגור עם השגרה והיא ממלאה את ימיה בלטפל באנשים מבוגרים.

"היא לא המבוגרת היחידה שלי" היא ממשיכה כשהדמעות מתבלות את מילותיה. "יש לי את…" היא מתחילה למנות באצבעותיה כשלושה מבוגרים בהם היא מטפלת בכל שבוע ולסירוגין עם מטפלות נוספות.

"ובכלל המשפחה שלי נמצאת בחו"ל" היא מסבירה, שלמרות שהעברית שלה נפלאה ומאד מדויקת גם במבטא, היא בעצם עלתה לארץ מאוקראינה כדי לטפל במבוגרים ולשלוח כסף לבעלה ולילדים.

מפה לשם אני מוצאת את עצמי מקשיבה לסיפור מרתק של אישה שגדלה במציאות מאד קשה, מגיעה מבית שבור, שכל מה שהיא רוצה זה שקט, ולהגיע הביתה אל המשפחה שלה כל יום, לפרנס אותם בכבוד ולסיים כל ערב בחיבוק עם אהובה על הספה בסלון אבל במקום, היא מסתובבת עם לב מדמם על כל מבוגר שהיא יודעת שהולך ללכת ממנה.

תוך כדי השיחה שלנו הטלפון שלה מצלצל. "זה המבוגר השני שלי" היא אומרת, מוחה דמעה ועונה לטלפון כאילו לא בכתה לפני רגע על ליבה המדמם שככל הנראה בתוך חדריו, מתגוררים אנשים שהחיים שלהם מקבלים עוד כמה רגעים של אור וחסד, מתוך דמעותיה.