ערב של ספונטניות

העומס היה פשוט גדול מדי. הזמן טס, משמרת הערב הסתיימה כרגיל והצעדים הנחושים במגף השחור הקטן שאהבה כל כך נשמעו לאורך כל הרחוב השקט בשעת הלילה המאוחרת שבה חזרה.

נקישות מדודות שמספרות כל כך הרבה על האופי שמאחוריהן מכנסות בתוכן אבנים קטנטנות שהצטברו למחשבות מופלאות, חולפת על פני ברים צבעוניים, חלקם עמוסים במיוחד, חלקם פחות ותוהה מה יקרה אם היא פשוט תתיישב באחד מהם לבדה, רק לרגע אחד. בטוחה שאף אחד לא ישים לב, או שתמשוך תשומת לב מיותרת, רק היא, המשקה האהוב עליה בפינה חצי חשוכה בשקט, בלי להיות חלק מההמולה.

אבל זה לא באמת קרה, כרגיל, היא שוב חלפה על פני אותו בר שמדי פעם ראתה בו את הפינה הפנויה החשוכה בשעה הקבועה והיססה להכנס אליו, כי מה יחשבו עליה? איזו אישה הולכת לבד לבר לשתות?

חלפו עוד משמרת לילה, ועוד אחת, ועוד, וככל שחלפה מול אותו הבר חשקה בו יותר. מבחוץ, הוילונות הכהים עטו מסתורין ובכל פעם שמישהו פתח את הדלת ממנה בקעה המוזיקה וריח האלכוהול היא הצליחה לראות אורות קטנטנים שריצדו על המדרכה האפורה והחיו אותה, ממש לרגעים. לעיתים, היתה יושבת מול הדלת הזאת דקות ארוכות רק כדי לספוג את האווירה, ולהמשיך הלאה הביתה בכוחות מחודשים.

לילה אחד, הצעדים הנחושים במגף השחור הקטן שאהבה כל כך היו מוגברים מדי, ובזמן שחלפה על פני שיח, זה קרע את הגרביון השחור החצי שקוף שגרבה באותו בוקר ונוצרה בו 'רכבת' קטנה שהפריעה לה בעין.

אותו לילה היא עצרה שוב מול אותו בר נחשק, והפעם אחרי אותן דקות ארוכות בהן ספרה את כמות הפעמים שהאורות הצבעוניים ריצדו על המדרכה האפורה, היא נכנסה אל הבר כאילו היא מגיעה אליו כבר שנים, והתיישבה בפינה החצי חשוכה שהיתה פנויה, ממש כאילו זה המקום הקבוע שלה.

הברמן, בחור צעיר, הביט בה וברגע שפתח את פיו במקום המילה 'שלום', מבין שפתיו התגלגל המשפט "את מוכרת לי, תני לי שתי דקות ולהזמין אותך לצ'ייסר ואני אזכר" היא חייכה אליו חצי חיוך של הסכמה, שילבה רגליה כדי שהרכבת בגרביון השחור לא תתפתח למסילה ארוכה ומביכה והניחה את התיק שלה בכסא שלידה על הבר באופן שמעביר מסר ברור: אני רוצה להיות לבד, אז אל תפריעו לי.

השעה היתה 12 דקות אחרי חצות, הבחור הצעיר עמד בהבטחתו ולא חלפו שתי דקות וצ'ייסר קטן ורטוב הונח מולה, בזמן שהוא מוזג אחד גם לעצמו הוא מביט בה במבט חושב. "אני באמת מנסה, ולא מצליח, תעזרי לי?"

"לשתות, או להיזכר?" היא משיבה לו בשאלה אמיתית כי באמת לא הבינה את כוונתו. "גם וגם?" הוא משיב בשאלה.

לצ'ייסר הזה היא ממש היתה זקוקה. אותן משמרות לילה ארוכות שעמוסות באנשים, מאורעות, דיווחים והתראות לעיתים העמיסו על כתפיה הרבה מעבר לרגיל, והחזרה לשגרה הביתה שגם היתה עמוסה, אבל מבורכת, אותתה לה שהגוף זקוק לשקט הזה שמהול ברעש, ריח אלכוהול ועיניים שתוהות על קנקנה.

היא ביקשה מנה של אותו צ'ייסר על שתי קוביות קרח, והבחור הצעיר שטרם הצליח להיזכר חלף ממנה לכיוון החלק היותר עמוס של הבר כשבידו ההזמנה שלה.

בלי לשים לב, היא שילבה רגליה בשנית והצליחה לקרוע עוד קצת את הגרביון השחור החצי שקוף שכבר חשף את עורה הבהיר ואת עייפות היום, לילה הזה.

גבר שלא ממש שאל לרשותה הזיז את התיק שלה מהכסא הצמוד למולה כאילו מתריס כנגד המסר הברור שלה, התיישב ותוך כדי שהוא ממלמל לבחור הצעיר איזה נוזל הוא מעוניין שירגיע אותו הוא זורק לה מבט.

"אין מקומות שמורים פה" אמר לה ובשניה הפיג ממנה את תחושת ה"אני באה לפה שנים" שאיתה נכנסה בכל זאת בפעם הראשונה למקום הזה.

היא התעלמה ממה שאמר, והמשיכה בשלה. מביטה בזוגות שיושבים על שולחנות צמוד לבר, על גברים שמגיעים לבדם ומחפשים נחמה רגעית, ולא ראתה ולו אישה אחת שיושבת לבדה, כמוה.

עם המבטים והמחשבות הללו היא נשארה כמעט אחרונה שם, בין לבין שיחות קצרות של אותו בחור צעיר שבכל פעם ניסה לשאול מקומות נוספים בהם היתה כדי להבין מהיכן היא מוכרת לו, עד שנשארו רק שניהם.

"אני לא יכול לסגור, עד שאת לא תסיימי" אמר לה כשהשעון כבר הראה 3:42. "אני מתנצלת, אני מבינה רמזים" השיבה בנימה כנה וביקשה ממנו לסגור לה את החשבון. "אין לי בעיה להישאר, רק אם תספרי לי מה עבר לך בראש כל הלילה" הוא השיב ובא למזוג לה עוד צ'ייסר.

"לא הלילה, אולי בפעם אחרת?" השיבה, הותירה לו טיפ מכובד, קמה, בירכה לשלום ויצאה.

הצעדים הנחושים במגף השחור הקטן שאהבה כל כך נשמעו לאורך כל הרחוב השקט לפנות בוקר, בשעה שבה חזרה.

בתוך הבית, בינה לבינה, כשנשימותיהם השקטות והרגועות של אהוביה מהדהדים כמוזיקה המופלאה באזניה, התפשטה בתוך חדר האמבטיה והיתה גאה בעצמה מאד, על הגשמת פנטזיה אחת קטנה שהיתה רק ההתחלה.

הגרביון התקלף ממנה לרעש המים הממלאים את האמבט, מהולים בריח המופלא של הקצף הירוק הנוסטלגי שעשה לה טוב בנפש, ואיתו גם אותה 'רכבת' שגדלה, במקום לזרוק אותו לפח החליטה להשאיר אותו אצלה.

אותה רכבת קטנה הובילה אותה היום למקום נפלא, מי יודע מה עוד מחכה לה במסילה הזאת.