שיתוף בקטנה

אני לא אוהבת להרגיש עצב, זה קשה לי , אני רגילה להיות זו שמחזקת אחרים אז כשפתאום אני מרגישה ככה קשה לי עם זה ואני מנסה להדחיק את זה. אני צריכה לעבוד עם עצמי על זה ולתת לעצמי להרגיש ככה, כל דבר שאני מרגישה הוא לגיטימי ואני צריכה ללמוד להבין את זה.

היה יום די עמוס רגשית היום, זה שהאזכרה התנהלה ככה היה ממש מוזר, זה לא שאנחנו בדרך כלל מאוד פתוחים עם כל הנושא הזה אבל הקטע הזה שהאזכרה הייתה בזום הפך את הכל להרבה יותר מוזר ושונה.
אפילו קצת מנוכר, ובאופן מוזר, דווקא העבודה שזה היה כל כך מרוחק , הרגיש לי משום מה יותר קרוב. קצת כמו יום הזיכרון.
יכול להיות שבאיזה שהוא מקום היה לי חשוב שהאזכרה תתקיים כי ידעתי שזה היום היחיד שבו אני באמת נזכרת באחי.
ויכול להיות שרציתי שהאזכרה תתקים כי רציתי שלהורים שלי תהיה הנחת שלא הייתה להם ביום הזיכרון.
זה פשוט מוזר.
כל היום הזה היה מוזר.
מלחיץ לחשוב איך שהזמן עף, ואיך שהכל נשאר אותו דבר שם.
זה קצת כבד, ולוקח קצת זמן לעכל את זה נראה לי.
כל אחד מאיתנו מתמודד עם זה אחרת, ואולי אצל האחרים זה הרגיש רגיל אבל מבחינתי, גם יום הזיכרון וגם האזכרה הזו הם שתי אירועים שיזכרו אצלי בראש כי הם כל כך שונים ואחרים ויחד עם זאת, פתאום מחדדים לי את הרצון הזה בהכרה של הצבא, פתאום הנוכחות של החיילים הייתה חסרה. בדרך כלל אני לא מתייחסת לזה וזה אפילו מעצבן אבל דווקא החיסרון פתאום בלט וזה מצחיק.
אני שמחה שהאזכרה התקיימה בסוף, אני חושבת שאם היא לא הייתה מתקיימת הייתי מרגישה ממש מוזר, יותר מוזר מעכשיו.
אז אני שמחה גם בשביל ההורים שלי שהם ראו שהגיעו לפחות כמה אנשים ושכן עשו את הטקס בבסיס.
זה חשוב לדעתי, הסמליות של זה חשובה לדעתי.
אני מקווה שהקורונה הזו תסתיים במהרה כדי שנוכל לחזור כולנו לשגרה כרגיל.
ובינתיים אח שלי היקר, תמשיך לשמור עלינו מלמעלה!