היום בו מַתִּי

זוג אצבעות ארוכות עוטפות את עורפי,
מלטפות בעדינות,
מלטפות.

אגודלים רכים מונחים על גורגרתי,
מעסות לאיטן את גרוני,
אט אט יורדים-,
אל עצם הבריח,
ובחזרה מעלה.
לוחצים לסירוגין
אחד מרפה,
אחד מהדק,
לוחצים שוב ושוב.
אני זע באי נוחות,
כמעט מושיט יד,
כדי להרפות מעט,
אבל פי-
נותר סגור,
אני לא אומר דבר.
והלחיצות ,
ממשיכות.
מתחזקות,
לסירוגין
אגדול ימין,
אגודל שמאל-

והנה,
האוויר,
כמעט ולא נכנס,
גם לא יוצא.
"אין לי אוויר," אני אומר,
אך הקול כמו נעלם בחלל,
לא נוחת בשום מקום.
והן ממשיכות,
הלחיצות.

"אני לא נושם," אני מחרחר, והגרון שלי,
נמעך כמו כוס פלסטיק משומשת.
"אין לי אוויר,"
אני זועק,
ללא קול.

אין.
לי.
אוויר.

וככה,
ככה בדיוק,
אני מניח להם,
לחנוק אותי.

ככה בדיוק,
אני-
מת.