חזרה הביתה

Kotevet_ki_ba 11/05/2022 203 צפיות 2 תגובות

יצאנו לטייל ערב אחד,
הלב שלי ואני.
לא רציתי שיבוא, אבל הוא התעקש אז הסכמתי שיבוא.
צעדנו ברחובות הריקים,
בין בתים עם אורות כבוים.
רוח קרה נשבה, הרעידה אותי מעט.

הוא לא דיבר יותר מדי, רק הלך לצידי עם הידיים בכיסים,
אדום ובוהק גם באפלה.
גם אני לא ניסיתי לדבר איתו,
והאמת היא שהרבה זמן גם לא שמעתי אותו.
לא רציתי לשמוע.
המשכתי ללכת,
מדי פעם מעיף בו מבט,
הוא נראה די עצוב,
קטן כזה ומכונס בעצמו
עייף.

ובכל זאת,
המשכתי ללכת-
הרי לא ביקשתי שיבוא,
זה הוא שהתעקש.
בעיה שלו.

השמיים נעשו כבדים,
גשם התחיל לרדת.
עצרתי בצד הדרך,
מתחת לסככה מתפרקת.
הוא עמד מתחת לגשם,
היישיר אלי מבט.
" בוא," אמרתי לו
"אתה נרטב"
והוא,
כמו ילד שחיכה להזמנה, מיד נכנס ועמד לצידי.
הגשם ירד,
והוא היה כל כך קרוב,
הסתכלתי עליו,
מבט אחד ועוד אחד
ומשהו בו נראה לי שונה.
חבטות,
צלקות,
שריטות.

קצת התרגזתי,
כי הוא לא שומר על עצמו,

אבל-
שמתי לב לעיניים.
הן ברקו.
כמו שלא ברקו המון זמן.

כמעט אמרתי משהו,
אבל אז,
משום מקום,
הוא לקח את ידי-
"בוא. נחזור," לחש
"הגשם הפסיק."
וככה,
בשקט,
חייכתי
ונתתי לו להוביל חזרה,
הביתה.


תגובות (2)

הקטע הזה פשוט עוטף ומחבק.
כבר כמה זמן שאני מנסה למצוא מילים נוספות בשביל להסביר את התחושה שיש לי בזמן הקריאה אבל המוח שלי פשוט נהיה ריק בכל פעם מחדש.
זה כתוב בצורה עדינה וכנה ומשהו בזה פשוט גורם לי להושיט יד למסך ולחכות שהלב הזה ייקח אותי איתו.

22/05/2022 10:03

    היי ספיר,
    ממש מחמיא לי שלקח לך זמן לנסח תגובה על הקטע הזה.
    זה לא מפסיק להפתיע אותי כשמישהו באמת טורח להתעכב ככה על משהו שכתבתי.
    תודה רבה על המחמאות! :)

    25/05/2022 09:28
2 דקות
תגיות: ,
סיפורים נוספים שיעניינו אותך