איך כל זה יכל לקרות?

הכל התחיל כשהוריי התגרשו בילדותי. אימי עזבה ואבי נשאר בלי פרוטה.
התחלנו במהירות לרדת לקו העוני. אבי ניסה לפרנס כמה שיכל, אבל בלא הצלחה.
לבסוף קרה שאני עבדתי, גייסתי כספים בגיל 4 מקיבוץ נדבות.
אבא שלי הרגיש נורא עם עצמו ולא נתן לי להמשיך בזה. הוא לכד אותי בבית, בלי לימודים בגלל חוסר הכסף, בלי חברים. רק הוא, עבד והביא אוכל הביתה.
אך יום אחד, אבי הביא אייתו מישהי הביתה. היא הייתה לבושה צמוד, תספורת קצרה בצבע ג'ינגי, פנים יפהפיות ותכשיטים היו לה על כל הגוף.
היה לה טוב לב וראו שאהבה את אבי. הוא אהב אותה בחזרה.
הם היו נפגשים כל יום, אחרי העבודה. האישה בשם ג'ן, הביאה לי ממתקים כל הזמן. אבי ניסה לעצור אותה, ניסה להראות שהוא מסתדר בעצמו, אבל זה לא הפריע לה.
לאט לאט התחלתי להתרגל להיות בבית, התחלתי להתרגל לחוסר היציאה. עד שבגיל 8 אבי הזמין אותי לים. לים. הייתי ממש מופתעת וממש רציתי ללכת. הוא לקח אותי יד ביד לים. הים היה מדהים ויפהפייה.
ראיתי שם את ג'ן. כבר התחלנו להיות חברות טובות. חיבקתי אותה וחייכתי לה.
לפתע, אבי הוציא קופסה קטנה מעוטרת בקישוטים מכיסו. לא הבנתי מה זה אמור להביע.
הוא התכופף מול ג'ן ופתח את הקופסה. ג'ן נראתה שמחה מתמיד, דמעות של אושר ירדו מעיניה. עדיין הייתי מלאה שאלות, אבל שתקתי וניסיתי להבין לבדי את מה שקרה.
היא הוציאה מהקופסה טבעת וענדה אותה. טבעת?
טוב הטבעת הייתה עשויה מברזל, אבל זה כל מה שיכל להשיג אבי.
אך זה לא הפריע לג'ן, החיוך לא יירד מפניה. היא חיבקה אותו ונישקה אותו באהבה אין סופית.
אותי היא חיבקה ונישקה בלחי. עדיין לא הבנתי מה הולך פה. ואז ג'ן לחשה באוזניי:
"אני איימך מעכשיו."
עכשיו החיוך עלה על פניי. כול השאלות נעלמו כלא היו והתחלתי לחגוג יחד אייתם. הייתי שמחה עד השמיים, בדיוק כמוהם.
ג'ן אמרה שלא נוכל לעבור לביתה העשיר, כי גרים בו עוד אנשים, שלא מסוגלים לעזוב עכשיו לבית אחר. אז עד אז, נעבור לבית שלנו.
לא היה אכפת לי במיוחד, אבל כנראה שלבת של ג'ן היה ממש אכפת.
מאותו הרגע שפגשתי אותה, הרגשתי משהו לא בסדר.
היא באה מאופרת, בגיל 6. היא לבשה שמלה מנצנצת ומככבת. הפרצוף שלה היה בנוי כמו דוגמנית ילדים ומשקלה היה תקין לחלוטין. בניגוד לתת התזונה שלי. השיער שלה היה ג'ינגי כמו אימה ועיניה היו כחולות.
היא נכנסה כעוסת לבית. קיבלנו אותה בחיוכים, אבל היא התחצפה לכולם, מלבד לי. היא חייכה אליי וחזרה לשחק בפלאפון שלה.
היא שיתפה אותי בכול, התנהגה אליי כמו אל חברה הכי טובה ובכלל כמו אל אחות.
בניגוד לאימה ולאבי. היא התנהגה אליהם בחוצפה ולא התייחסה אליהם. רציתי להגיד לה משהו, אבל לא רציתי לאבד את הקשר שלנו. כי ידעתי שהיה לה לב טוב. אז למה היא לא התנהגה ככה אל הוריה?כמו שהתנהגה אליי?
היא התחילה לספר אותי והיא איפרה אותי כל יום. הפכתי לשם שינוי, לילדה יפה. הגעתי פעם ראשונה לבית ספר וקיבלתי את כל תשומת הלב כמו שאחותי החורגת, אנה, קיבלה.
עברו חמישה שנים, עדיין הוריי היו אובדי עצות. כבר הם לא ידעו מה לעשות לגבייה.
שמעתי באחת השיחות שלהם, מג'ן, שפעם אנה לא התנהגה ככה. מה השתנה?
אבי הימר בפעם הראשונה שלו. הוא התמכר להימורים מהפעם הראשונה. כל רגע הוא לקח עוד הלוואה מהבנק בשביל הימור נוסף. בשום הימור הוא לא ניצח. אפילו פרוטה הוא לא קיבל חזרה.
לאחר שלושה שנים, בגיל 14, כבר הגענו למינוס.
כבר לא יכולנו אני ואחותי ללכת לבית הספר, הבית חזר להיות אותו בית לפני שמונה שנים בערך.
עד שאחותי התחילה ללכת. היא כל יום הלכה לחבר שלה, בלי להודיע להורי.
היא הייתה אומרת לי, אבל השביעה אותי לא לגלות. הרגשתי נורא עם עצמי.
יום אחד, אחותי ישבה איתי בחדר, כשהוריי היו בעבודה.
"את תסלחי לי?" היא שאלה והשפילה את מבטה.
"על מה?" התחלתי להסתקרן.
"תשבעי שתסלחי לי." היא הרימה את מבטה והתחילה להרים את ידי בשביל שבועה.
"לא!" הזזתי את ידיי. "נמאס לי להישבע. די תגידי לי כבר." אמרתי והבטתי בעיניה העצובות.
המסקרה שלה ירדה. היא הביטה בי ברחמים, כאילו היא מתחננת שאסלח לה מבפנים. לא הבנתי מה קורה.
"אני.." היא התחילה למלמל בקול צרוד. "אני לוקחת סמים."היא השפילה שוב את מבטה לרצפה החורקת מעץ.
הייתי המומה. שתקתי בשקט.
"למה הידרדרת כל כך?"
"מה זאת אומרת?"
"מהרגע שנפגשנו הידרדרת. שמעתי מג'ן שהיית הרבה יותר טובה בילדות."
"אני.. לא יכולה להסביר את זה כרגע."
"למה? בגלל הכסף?"
"לא!" היא ענתה בשלילה מידית. "בגלל… ראיתי את אבא שלך מתנשק עם מישהי אחרת לפני שנכנסתם לבית."
באותו הרגע הרגשתי חנק בגרון. כאילו בן אדם בלתי ניראה בא לחנוק אותי.
"את בטוחה שזה היה הוא?" ניסיתי להכחיש.
"אני כבר לא זוכרת. הכול היה מטושטש. אבל הרגשתי בטוחה כל כך בעצמי שהכחשתי כל דבר שהוכיח שזה לא נכון. כבר לא יכולתי לחזור לאחור. ניסיתי להעיר לאימא שתעזוב את אבא שלך, אבל היא לא האמינה לי אף פעם. התחלתי לשנוא גם אותה. היית הקרן אור היחידה שלי." היא דיברה עם עיניים נוצצות מבכי.
"ממתי התמכרת?"
"מאז החבר שלי. הוא ניסה לגרום לי לעשות את זה, תמיד התחמקתי אבל אחרי שהיינו במינוס, הרגשתי שאין לחיי טעם."
"עוד יש לך הזדמנות! אני בטוחה שאימא שלך תסלח לך במאה אחוז. היא תמיד רצתה שתדברי אליה קצת."
"אני יודעת.. אבל מאוחר מדי בשביל אבא שלך."
"מה זאת אומרת?"
"נעלתי אותו במכונית העבודה, בלי יכולת לצאת. אם כבר עברו כמה שעות זה אומר שהוא לא יצא משם.."
"את הרגת את אבא שלי?" קמתי ממקומי ורציתי רק לצרוח עלייה.
"אני הייתי בסמים! השתגעתי!"
"אין סיבה למה שעשית." התרחקתי ממנה.
"עדיין אפשר לפתוח דף חדש! בואי נתחיל מחדש! נשכח מהכול! בבקשה את מדהימה!"
"לא עזבי אותי!" אמרתי ויצאתי מהבית.
"לא… בבקשה!"
"אני לעולם לא אסלח לך." אמרתי וברחתי משם.
וכך זה נגמר, ככה בעצם גילו שאבי נהרג באוטו ועדיין לא מצאו את הרוצח. או את הסיבה לנעילת האוטו.
כל כך רציתי להודות באמת, שאנה עשתה זאת. אבל לא יכולתי. נזכרתי בכל רגע בחיינו ואת כל מה שהיא עשתה בשבילי. 'אבל זה אבא שלי.' חשבתי לעצמי כל הזמן, אבל אני פוחדת. פוחדת מהכול.
וכך עברו שלושה שנים ואני כבר עברתי לעיר אחרת ופתחתי דף חדש.
לא אוכל לשכוח בחיים את זה. לעולם לא אסלח לעצמי שלא הודיתי כשזה היה רלוונטי.
אבל זה עבר וכך זה נגמר.