ריק קיומי 3

אני עצמאי. היום, ימי הקורונה, אני אוכל אותה ובגדול. כמו איקרוס שכנפיו נשרפו כשעף קרוב מדי לשמש, הכנפיים שלי נחרכו ואני בצלילה חופשית לתוך תהום.
אבל גם בימים האלו עליהם אני כותב, מצבי לא היה להיט.
יש לי מכון כושר. ספורט תמיד היה הבייבי שלי. בצבא הייתי מד"סניק.
להחזיק עסק זה סיפור. המדינה שלנו לא מעודדת אותנו להיות עצמאיים. כשאתה שכיר אתה מלך. בתור עצמאי אתה נדרש למשימות וגזירות קשות על בסיס יומיומי, וחוסר הוודאות הופכת לחברה הכי אינטימית שלך. אבל יש משהו בתחושת החופש והרוח החופשית של חיי העצמאי, שמי שלא נדבק בחידק הזה לא יבין.
לנהל מכון כושר זה גם לא פשוט. נושא הביטוח חשוב ביותר וחברת הביטוח מודעת לזה, ומחזיקה אותך קצר. העובדת הכי חשובה בעסק כזה היא המזכירה, ורצוי שזו תהיה מישהי פדנטית שתעקוב אחרי כל התשלומים והמנויים ותעשה לך סדר בבלאגן, במיוחד אם אתה איש בלאגן כמוני.
ליבי היא המזכירה שלי. היא סטודנטית לעבודה סוציאלית וכפי שהסבירה לי כבר בראיון העבודה, מתמודדת עם ocd ומאוד מאוד מאורגנת ומסודרת. זה היה מבחינתי משפט המחץ שהוביל אותי לקבל אותה לעבודה.
"אני רוצה לקבוע ground rule". היא אמרה לי בשנייה שנכנסתי למכון.
"אפשר שנייה להכין קפה?"
"תכין קפה ותבוא."
כשאתה מתקרב לגיל ארבעים, אתה כבר לומד פחות או יותר איך לנהל את הדאגות שלך. כשאתה ילד אין לך הרבה דאגות, אבל המעט דאגות שיש יושבות עליך כמו פיל שהחליט לנחות לך על הראש. ככל שאתה מתבגר, או מזדקן, הדאגות הולכות ומצטברות אבל המשקל של כל אחת קטן, ואתה גם לומד איך לדחוף אותן למגירות בראש שלך. לי יש ארונות על גבי ארונות עמוסי מגירות, ובכל אחת נדחסות בצפיפות ובבלאגן דאגות בכמויות ענק. את הדאגות של מכון הכושר אני דוחס לתוך מגירה גדולה מאוד, ובמהלך היום אני מצליח לשמור אותה נעולה. אבל בשנייה שאני נכנס למכון, המגירה הזו נפתחת כמו קפיץ, וכל הניירת המקומטת והמצהיבה שאגורה בתוכה מתעופפת החוצה וממלאת לי את הראש.
"בוא נעשה ground rule", ליבי אומרת בקול של מורה (או של עובדת סוציאלית), "מהיום אתה שולח לי קובץ אקסל אחד ליום. לא יותר. אני לא עומדת בזה יותר."
היא פותחת קובץ שהכנתי – מעקב מנויים והצלבה למצב האישורים הרפואיים שלהם. "אתה לא הגדרת את זה כטבלה," היא אומרת, "אז הכול התבלגן. אני צריכה עכשיו לארגן הכול מהתחלה."
לגמתי מהקפה ובהיתי במסך. "אוקי."
"לא אוקי, ברוך, לא אוקי. אתה מבין כמה משימות יש לי להיום? הקובץ הזה זה עבודה ליום שלם. אולי יותר. אז אל תגיד לי אוקי טוב?"
הבטתי לעבר המכון שלי. מכשירים, משקולות, מזרנים. כמה משחרר וחופשי היה לעבוד פעם בתור מדריך. סתם מדריך, שכיר, חופשי ומאושר.
איכשהו סיוון, הבת שלי, ושרית, ה… לא יודע איך להגדיר אותה, שתיהן יצאו מהמגירות שלהן בראשי, מעיפות ניירת ודאגות לכל עבר.