ריק קיומי

כל זה קרה לפני הקורונה.
אני כבר מבוגר מדי בשביל להביט אחורה ועדיין לראות אינספור סיפורים בפיתולי חיי.
סיוון, הבת שלי, סימסה לי שהיא רוצה להיפגש איתי ולדבר. "למה שלא תקפצי אלי?" סימסתי חזרה. "אני בבית הערב, אני אבשל, תבואי."
"אבא, יש דברים שעושים במקום ניטרלי."
נו, שוין.
נפגשנו ב'קפה לולה', מרחק שלוש דקות הליכה מהבית שלי. רציתי לשבת בחוץ, היה ערב נעים. "למה? כדי שתעשן? נראה לך באמת? אנחנו יושבים בפנים."
הזמנתי פסטה, היא הזמינה סלט.
"תגיד, כשהיית ילד, גם אתה התביישת בהורים שלך?"
הבטתי בה. סיוון, הבת היחידה שלי. גרושתי ואני אף פעם לא היינו יצירתיים, בשום דבר, וכך גם בבחירת השם – הענקנו לה את שם החודש בו היא נולדה. מיותר לציין שהיא לא סובלת את השם הזה. אבל איכשהו, סיוון יצאה בתור הגרסה המשופרת של שנינו – יפה יותר, חכמה יותר, מצטיינת בכל מקצוע בתיכון שלה, משולבת בכיתת מחוננים, חברותית עם מעגל חברים וחברות מפה ועד קנדה. יש לה חבר מכיתה ח', מותק של בחור, אחד כזה שעל אף גילו הצעיר כבר רואים עליו שהוא מענטש. ככה שגם בבחירת בן זוג היא טובה יותר מאימא שלה.
"מה את רוצה להגיד, סיבסיב? את יודעת שאני לא אוהב חידות הגיון."
עיניה הירוקות בתוך פניה המנומשים הצטמצמו כמו קאובוי במערבון, רגע לפני שהוא שולף את האקדח. "אתה ואימא חייבים להפסיק את משחקי החתול ועכבר האלה. זה הגיע לי עד כאן." הצביעה על המצח המנומש מתחת לחופת שיערה הג'ינג'י.
"חתול ועכבר?" צחקתי והכנסתי פיסת ניוקי לפה. "היא הבהירה לי, ועדיין מבהירה לי יפה מאוד כל חודש בחודשו, שאני המפרנס של מפעל החיים הזה. והיא – היא הקפטיינית, המפקדת, איך שתרצי לקרוא לזה. אז… בבקשה, סיבסיב, אני המפרנס. זה כל מה שאני, מסתבר."
"על זה בדיוק אני מדברת. על הדיבור הרעיל הזה. כמה ציניות בכמה מלים בודדות. וזה לא רק אתה, גם אימא ככה. ברגע שמזכירים אותך – כאילו יוצא לה עוקץ של עקרב מהתחת. ואני לא יכולה עם זה יותר, אתם שוכחים שיש לכם ילדה בתוך שדה הקרב הזה."
לעסתי עוד ניוקי. לעזאזל, הם עושים אותו טעים. "את פשוט לא צריכה להזכיר אותנו אחד לשני, זה הכול. כשאת אצלי – דברי על מה שאת רוצה, רק לא על אימא. וכשאת אצלה – אותו הדבר. זה כל כך קשה?"
שוב העיניים הירוקות רשפו לעברי. "ההורים של ליאור חוגגים יום נישואים שבוע הבא. הוא רוצה להפתיע אותם, עם מסיבה גדולה, בלונים והכול, והוא רוצה שאני אהיה שם יחד אתו." ליאור זה החבר.
"נו, כל הכבוד, הוא בן טוב."
"והוא ביקש שגם אתם תבואו, אתה ואימא."
"מה? למה?"
"הוא כתב והלחין שיר עבורם, וזה שיר עם שלושה בתים, אז בית אחד להורים שלו, בית אחד להורים שלי… ובית אחד לנו, לי ולליאור יחד. עזוב, אתה לא תבין, הוא יצירתי ורגיש כזה. אבל העניין הוא שהוא רוצה לחגוג להם יום נישואים ביחד עם כולנו, כאילו… אני וההורים שלי זה מבחינתו חלק מהמשפחה שלו. אתה מבין? אז אני ממש מבקשת, דיברתי כבר עם אימא ואחרי כמה שכנועים היא הסכימה, אבל היא התנתה את זה רק אם אתה תגיע, היא לא מוכנה להגיע להורים של ליאור לבד, ותכלס, בוא, אני מבינה אותה."
היא סיימה לדבר וניגשה לסלט שלה, ולקח לי כמה רגעים להבין שהנאום נגמר ושבעצם אני על המוקד עכשיו – תגיד כן, ותיאלץ לשחק אותה משפחה עם השטן בהתגלמותו. תגיד לא, ותהפוך למטרה לכיסוח עבור גרושתך והבת שלך. גם ככה וגם ככה אתה מפסיד.