תהיו בני אדם מקשיבים.

החלק הכי גרוע בטראומה הוא הרגע אחרי. הכל התפוצץ כבר ורק אתה נותרת מהטבח. אבק השריפה כבר התנדף, הכותרות בעיתון כבר התחלפו בחדשות. ואתה נשארת. קצת בודד. אתה והאנשים שסביבך. הם לא היו איתך כשזה קרה, הם קראו על כך מתוך כתבה. הם העבירו עמוד בסופו של דבר, המילים חלחלו בהם, אך רק מעט.

אתה נותרת. אתה והתמודדות היום יומית שלך. ניסיונות לקום. ניסיונות ללכת. ניסיונות. לפעמים אתה מצליח ולפעמים אתה צריך לחבק את הדמעות. את הכאב. בשקט.

מידי פעם מגיחים אנשים, עוברים, מביטים ושואלים אותך, איך נהיית כזה.

כזה מה?

הם מנסים לשמוע אותך, אבל האני והאני והאני שלהם עולה ומטפס. ואז לא נותר מקום לך. הם כבר כולם מתבוננים בך מתוך העיניים שלהם. ואל תוכם אתה מנסה לדלות את הסיפור שלך, את האותיות הנכונות, את הכאב. אתה מנסה לדברר הטראומה. ואיך מדבררים טראומה לעזאזל?!

הם מקשיבים, אבל רק לרגע. לפתע הכל משתנה בחדות ואת לא יודעת איך הגעת לכאן או מה היה, אבל את מוצאת את עצמך מול שולחן השופטים, עירומה.

ויש היררכיה.

ויש עיניים.

והן מסתכלות בך גבוה גבוה. ואת פתאום מרגישה כל כך קטנה.

הם לא מגיעים לשם, למקומות הכואבים האלה, לשאלות הקטנוניות האלה על מנת להקטין אותך. הם פשוט מנסים לעשות קצת סדר. לעשות צדק. ניקיון. לומר מה נכון ומה צודק ואיך בדיוק היית צריכה להתנהל. הם מביעים את דעתם, לא שמים לב שאף אחד לא שאל אותם.

את מעיפה מבט אל העדים ושמה לב שהם לא שם כרגע. את עומדת בגפך. ואת כמו מתחננת מתוכך שמישהו ידבר, אילו רק מישהו יהיה כאן. לתת אישור לכאב. העדות שלך לא מספיקה מספיק, כנראה לא לך וגם לא להם. את עומדת ומתנשפת, מנסה ומתרצת, לא מוותרת ושותקת. כשאת עומדת בהלם ושומעת את דבריהם, איך כולם מכוונים אליך. למה הם לא שומעים אותי? איך זה הגיוני שהם לא מצליחים לעכל את הכאב?

את כואבת ואת צריכה לתת להם את הסיבה לבעיה. ואת נמצאת שם בגפך. והם מצביעים עליך. את מתרצת ומפגינה ובהלם כל כך כל כך. את ממריצה את כל כולך, רק שיקשיבו לך. שיקשיבו לי! זה הזוי. הסיפור הזה.

חונק ומעצבן וכל כך מרגיז, אפילו מגעיל אותי! איך. איך לעזאזל? איך לאנשים יש את היומרה לבוא ולהגיד ממרום ממרום מקומם, בלי להיות שם, בלי לדעת דבר. איך הם יכולים לומר משהו למישהו? למה הם מנסים לחנך? מה בדיוק הם מנסים ללמד?

איך הם מעיזים לכמת את הכאב. איך הם מעיזים לדרג אותו בסולם. איך הם מסוגלים לשאול בלי לתת מקום לסימן שאלה? למה שתקתי. למה כעסתי כל כך.

בלי ענווה. הם שואלים. מתקיפים. ומחכים לתשובה.

אני לא חייבת לך שום תשובה!

הוא לא ידע למה התחרפנתי. הוא לא יידע, כי הוא מבטל את כל כולי. את כל הכעס הזה. את כל האובדן הנורא שחוויתי. הוא מבטל אותי ומצפה לתשובה?!הוא לא מצליח להתעמת עם הכאב, עם הלכלוך. כן אין בו שום דבר אסתטי. רק הרצון הטוב שלי. אם הוא ינסה אני אעריך מאוד, אבל לא אתן לא לדבר, לא לפני שהוא עבר בתוכי פנים וחוץ, ואז אולי הוא יוכל להיות לי לחבר.

התחרפנתי. נאבקתי לשפיות. ולא פחדתי לעבור דרך האבדון הזה. אני לא אגיד שלא נרעדתי. אך לא פחדתי, ועם הרעד הזה נכנסתי לתוך השממה ונתתי לעצמי להיות כמה לילות במדבר. לתת לעצמי לחוות. נתתי לעצמי זמן.

אני כאן. ברוך ה'.

ואני אוהבת. וכל כך כל כך רוצה להיות שלמה. רוצה שלמילים שלך לא תהיה כזו השפעה. שאני אהיה כולי בקבלה, ואז זה לא יכאב, אפילו לא מעט.

אני רוצה. בזמן. לעלות את כל הקולות המאשימים והמחניקים בתוכי ולתת להן כזו מכה. איך אני שראיתי הכל וחוויתי הכל, עדיין עודני את עצמי שופטת?

כל יום יש סיפורים כאלה מתרחשים. כל יום יש את האנשים המתוקים שעומדים מול חבר השופטים.
וכל יום יש מי שממנה את עצמו כשופט. ומביט בעיניים האלה שלו. שהם רק שלו ולא של אף אחד אחר. ומרשה לעצמו להגיב ולפרק חוויה של אדם אחר.

תמיד הם מתרחשים. הסיפורים האלה. אותם האנשים שמטיחים בך ביקורת. גם עם כל הכוונות הטובות. הם קיימים ושואלים אינספור שאלות.

איך הלכת כצאן לטבח? איך הרשית להם לתת בך את כל המכות?
ולך תסביר להם שלא אכלת שבועות ואת קול היריות אתה ממשיך לשמוע בלילות.

לכי תסבירי להם כמה זה כאב כשהוא אנס אותך בלי רחמים. לכי תסבירי להם שלא הצלחת לצעוק את ה'לא' כי הגוף שלך היה במצב של חוסר אונים.

לך תסביר להם את הרעידות. את הרטבת השמיכות. את קולות המלחמה, את רוחות, את החבר שנפל, ונפל ונפל. עד שהוא לא נשמע יותר אבל בא לך כל פעם בחלום.

לך תסביר, מאיפה תתחיל.

אז אני פשוט מבקשת מכם שופטים יקרים. תרדו ותרדו עד שתגיעו לעומק החיים. אולי לא תצליחו להיכנס לנעליהם של אלו הגדולים, אבל תוכלו להקשיב. ואת כל זה אני מאחלת לכם. שתהיו בני אדם מקשיבים.