מפוצלים- סיפורו של אלכס- פרק 3- פאנפיק

חיכיתי בתחנת האוטובוס הריקה, רוח חזקה נשבה ופרעה את שיערי.
הייתי מבולבל, מפוחד, לא ידעתי מה הולך לקרות.
מחשבותיי היו סוערות בראשי, הייתי כל כך מבולבל.
הוריי לימדו אותי לשמור על סדר וארגון בראשי, שתמיד מחשבותיי יהיו נקיות, שאסור לי לשמור מטרדים במוחי.
ותמיד פעלתי כך, סידרתי עובדות ודעות בנפרד, השארתי את ראשי מסודר.
אך כרגע, לא יכול לשמור על הסדר במוחי, הכל התבלבל, נהיה מסובך. זה הקשה עליי להמשיך לפעול.
ניסיתי להתעלם מהבלגן שבראשי כאשר האוטובוס הגיע ועליתי מנסה, משתדל לא ליפול כאשר עשה סיבוב בכיכר.
מצאתי מקום פנוי והתיישבתי בו, משעין את ראשי על החלון, ממשיך לנסות לסדר את מחשבותיי, אך נכשל בכל פעם מחדש.
כאשר הגעתי הביתה, לא מצאתי בו אף אחד. הוא היה ריק ודומם.
ניסיתי להתעלם מהכל, חשבתי על ללכת לנוח. אך המחשבה על סיוטים שיכולים להופיע עצרו אותי מלעלות לחדרי ולשכב על המיטה בניסיון להירדם.
התקדמתי אל עבר ארון הספרים הגדול, שמונח במרכז סלון ביתנו, הסתכלתי על הספרים בדממה, את כולם כבר קראתי. אבל ספר זה לא מה שחיפשתי.
הושטתי את ידי אל עבר אנציקלופדיה עבת כרס שעמדה על המדף, שלפתי אותה והחזקתי אותה בשתי ידיי.
הבטתי על החלל הריק כמעט שהספר השאיר, הייתה מונחת צמוד לספר אחר פיסת עיתון מקופלת שניירה מצהיב.
הושטתי את ידי לפיסת העיתון והחזקתי אותה, החזרתי את האנציקלופדיה למקומה וישבתי על הספה שעמדה ליד ארון הספרים.
פתחתי את העיתון והבטתי בכתוב בו.
בכותרת הראשית, המילה 'מפוצלים' התנוססה בבהירות.
זכרתי שאמא החביאה את העיתון הזה לפני שנתיים, שמפוצלים עוד נחשבו לאגדה הזויה.
אך עכשיו, הכל מתבהר יותר.
קראתי את הכתבה במהירות, מכניס כל פיסת מידע לראשי.
כתוב בה שמפוצלים הם אנשים שמוחם עובד אחרת, שהם מסוכנים וקשה לשלוט בהם.
שקיומם מזיק למערכת הפלגים, כי הם לעולם לא יוכלו להשתייך לשום פלג.
צמרמורת תקפה את גופי, אני לעולם לא אוכל להשתייך לשום פלג? איך זה אפשרי?
זה כל כך שונה ממה שלימדו אותי, כאן באוריינות הכל ממחושב. פועל לפי עובדות.
אין דבר כזה יוצא דופן.
אני מותיר את מחשבותיי מאחור, מקפל את העיתון ומחזיר אותו חזרה למקום מחבואו.
אני עולה לחדרי, פושט את הג'אקט שלי ואת מכנסיי, מסיר את משקפיי ומניח אותן על השולחן. נשכבתי על המיטה, והבטתי בתקרה עד שעיניי נעצמו. נותן לשינה לאפוף את גופי.

"אלכס, התעורר. בוקר טוב" שמעתי את קולה של אמי החודר למחשבותיי.
פקחתי עיניי ומצמצתי אותן פעמיים, ראיתי את פניה מביטות עליי בחצי חיוך.
"קום, צריך להגיע לטקס הבחירה" אומרת אמא ומושכת מעליי את השמיכות.
"טקס הבחירה? מה? כמה זמן ישנתי?" שאלתי אותה בעודי מתרומם לישיבה, משפשף את עיני.
"כאשר חזרתי הביתה מצאתי אותך ישן כאן, לא רציתי להעיר אותך" היא עונה ומושיטה לי חולצת טריקו כחולה, מכנסי בד תכולים וג'אקט תכול. אני לוקח ממנה את הבגדים בשתיקה.
"תתלבש ובוא לאכול" היא אומרת ויוצאת מחדרי בלי להוסיף מילה.
התלבשתי במהרה, לאחר מכן עמדתי מול המראה ומשחתי את שיערי בג'ל השקוף, הרכבתי את משקפיי על אפי והבטתי בכתמי במראה, מבטי נחוש אך מפוחד.
יצאתי מהחדר ופסעתי שני צעדים לחדר המקלחת, לקחתי את מברשת שיניי ומרחתי עליה משחה, מתחיל לצחצח את שיניי.
אבי פתאום נכנס לחדר, מפהק ומשפשף את עיניו.
"בוקר טוב אלכס" הוא אומר לי, לוקח את מכונת הגילוח שלו ומתחיל לגלח את הזיפים הקצרים שעל פניו.
אני מנקה את פי ואת מברשת השיניים ומסתכל עליו.
"בוקר טוב" אני עונה ושוטף את פניו במים הקרירים.
"היום זה הטקס" הוא אומר, "היום זה הטקס" אני חוזר אחריו.
הבטנו בהשתקפות אחד של השני במראה, אבי סיים להתגלח וניקה את פניו בעזרת מגבת.
"לא משנה מה, תזכור שתמיד אוהב אותך" הוא אומר לי ועוטף אותי בזרועותיו.
"תודה, אבא" אני אומר, ליבי נשבר בגלל העובדה שהחלטתי לעזוב אותו, ואת אמא.
אנחנו יורדים יחדיו לקומה הראשונה, אמי מניחה צלחות שבהן מונחות פרוסות לחם קלוי מרוחות בריבה וחמאה על השולחן, קומקום של קפה ואת כוס התה שלי.
אני ואבא מתיישבים ואמא נושקת לראשי.
"אנחנו אוהבים אותך, אלכס" אומרת אמא ואבי מהנהן להסכמה, אני מרגיש כל כך רע.
"גם אני.. אוהב אתכם" אמרתי, קיללתי את עצמי על הגמגום הבלתי נשלט.
הם מחייכים אליי ואנו מתחילים לאכול.
בסיום הארוחה אנחנו מפנים את הכלים ביחד לכיור, אמא מתחילה לשטוף את הכלים בזמן שאבי מתארגן ליציאה. אני כבר מוכן עוד מקודם.
"בואו נלך" הוא אמר כאשר סיים ללבוש את חליפתו הכחולה, שיערו מסודר ומשוח בג'ל באותו אופן שבו שיערי היה.
יצאנו כולנו מהבית והתקדמנו אל עבר המכונית. אבא פתח לאמא את הדלת והיא חייכה אליו ונכנסה, אני נכנסתי אחריה ואבי נכנס אחרינו. התחלנו לנסוע.
בעודי רוצה רק להישאר רחוק מהמקום שאליו אנו מכוונים, כי אני לא יודע אם אוכל להיות מסוגל באמת לבחור היום.
ברגעים הקצרים לפני ששקעתי בשינה, חשבתי לעצמי מה עליי לעשות.
אני הרי מפוצל, לעולם לא אוכל להשתייך לשום פלג.
אך עדיין, עליי לבחור.
באוריינות אני לא אבחר, אני רק רוצה לברוח מאוריינות. מפוצל או לא, אף פעם לא אהיה שייך לכאן.
כנות, אני לא יודע אם הפלג הזה באמת מתאים לי, אני לא יודע למה זו הייתה אחת מתוצאות המבחן שלי. הרי לא עשיתי שום דבר שמעיד על כנות במבחן ההתאמה.
אומץ לב, הפלג שבו אני מייחל להיות. הלוואי שהבחירה הזו הייתה כל כך קלה.
אנחנו נוסעים בשתיקה לבניין ההאב, הבניין שבו הטקס מתקיים.
אבי מחנה את המכונית בכניסה ואנחנו יוצאים מהמכונית.
אבי ואמי עומדים לידי, כל אחד בכל צד שלי. אמי עוטפת את כף ידי בכף ידה ומחייכת.
מבטו של אבי ממוקד בהליכה, אך אני רואה על מבטו גאווה, אך קמצוץ קטן של פחד.
אנו נכנסים לבניין ותופסים את מקומנו במעלית, אנחנו עולים עד הקומה ה-21 ושם המעלית נעצרת ואנחנו יוצאים ממנה.
אולם הטקס מלא באנשים מהפלגים השונים. הורים, חלק ממנהיגי הפלגים וכמובן הנערים והנערות שיבחרו היום לאן הם ישתייכו.
אני והורי מתקדמים לעבר מקום מושבם של פלג אוריינות, בדרך אני רואה אישה בעלת שיער בלונדיני, לבושה בשמלה כחולה וג'קט כחול מונח על כתפיה.
"ג'נין" אומר אבי ומתקדם לעברה, מחייך לוחץ את ידה.
"טוב לפגוש אותך ג'ייקוב" אומרת ג'נין ומסתכלת על אבי בחיוך, לאחר מכן הסתכלה על אמי.
"אליזבת', טוב לראות גם אותך" אומרת ג'נין לאמי ומחבקת אותה חיבוק קצר.
"מה שלומך ג'נין?" שואלת אמי בחיוך לאחר שהתנתקו מחיבוקן.
"שלומי מצוין, ומה שלומכם?" שואלת ג'נין ורגע לאחר מכן מבטה נתקל במבטי, עמדתי מאחורי הוריי בשתיקה.
"אלכס, מה אתה עושה כאן?" שואלת ג'נין בהפתעה ומושיטה את ידה לעברי.
"היום אלכס בוחר בטקס הבחירה" עונה אבי בחיוך מלא בגאווה.
אני מושיט את ידי אל עבר ידה של ג'נין ולוחץ אותה, ידה קרה כנגד עורי החם והמזיע.
"אה נכון, אתה בן 16" אומרת ג'נין בחיוך ומסתכלת עליי.
"אני מקווה שתעשה את הבחירה באופן הכי טוב שלך, אלכס, זה חשוב מאוד בשביל שמערכת הפלגים תוכל להמשיך להתקיים" אומרת ג'נין.
"אני אעשה כמיטב יכולתי" אני עונה לה והיא ממשיכה לחייך.
אנו יושבים במקומותינו בשתיקה ומחכים שהטקס מתחיל.

ג'נין פוסעת אל עבר הבמה, על במה מונח שולחן לבן ובו חמש קערות, כל קערה מסמנת פלג אחר.
את פלג אוריינות מסמנת קערת המים.
את פלג ידידות מסמנת קערת האדמה.
את פלג הקרבה עצמית מסמנת קערת האבנים האפורות.
את פלג כנות מסמנת קערת הזכוכית.
ואת פלג אומץ לב מסמנת קערת הגחלים הלוחשות.
אני מביט בדממה בקערות, מהרהר לעצמי את הרהורי.
עליי לבחור מכאן, אני לא יכול להישאר באוריינות. אני חייב לערוק לפלג אחר.
ג'נין מתחילה לדבר, אני לא מקשיב לה. אני מכיר את הנאום הקטן שלה בעל פה.
כשהייתי צעיר יותר הייתי נוהג ללכת עם הורי לטקס הבחירה, ג'נין הייתה מזמינה אותנו לשם באופן אישי. הוריי לא חשבו על לסרב.
אני חוזר להקשיב כאשר אני רואה שג'נין יורדת מן הבמה ומרכוס, המנהיג של פלג הקרבה עצמית עולה על הבמה. מחזיק מספר כרטיסיות בידיו.
"עליכם לחשוב על עתידכם, אך גם על עברכם. אין דרך להתחרט אחרי שהבחירה נעשתה" הוא אומר ואני מביט בו ואז בחמשת הקערות.
"עליכם לזכור- פלג קודם לדם" הוא אומר את המשפט הידוע, וכולם חוזרים אחריו. גם אני.
ואז קריאת השמות מתחילה.
נערה מפלג ידידות קמה ממקומה, קופצנית וחייכנית. היא לובשת שמלה אדומה ושיערה קלוע לשתי צמות.
היא ניגשת אל השולחן בו ניצבות חמשת הקערות, לוקחת את הסכין שמונח לידן וחותכת את כף ידה עד שדם מתחיל לזלוג ממנה.
היא מושיטה את ידה אל עבר קערת האדמה של פלג ידידות, וטיפת דם נופלת ונספגת באדמה. חברי פלג ידידות מוחאים לה כפיים והיא חוזרת להתיישב במקומה.
עוד ועוד נערים ונערות קמים ממקומם, חלקם בוחרים בפלג שלהם, חלק עורקים לפלגים אחרים.
"ג'פרי בלאק" מרכוס קרא בשמו של ג'פרי, שישב שורה מאחוריי. הוא הסתכל על הוריו המחויכים וקם ממקומו, יורד שתי מדרגות ומתקדם אל עבר הבמה.
הוא עומד מול השולחן, מביט בקערות ולוקח את הסכין. יוצר חתך קטן ומדמם בידו השמאלית.
ג'פרי הושיט את ידו קדימה, אל עבר קערת האבנים של פלג הקרבה עצמית ואחת מטיפות הדם נוחתת על אחת האבנים.
"הקרבה עצמית" קורא מרכוס. שמעתי לפתע צעקה הבאה מאחוריי ובכי, הייתה זו אמו של ג'פרי.
הוא הסתכל לעברה ואז לעברי, משפשף את ידו והולך אל עבר מקומותיהם של פלג הקרבה עצמית.
"אלכס ליטאי" שמי נשמע לפתע, אני קופא במקומי והלחץ מתחיל להתפשט בגופי שוב.
הסתכלתי על הוריי ואז אל הבמה, קמתי ממקומי ופסעתי בדממה אל עבר הבמה.
הרגשתי שבעוד רגע אני עומד לאבד את שיווי המשקל שלי, אך המשכתי ללכת בקו ישר.
עמדתי מול השולחן ולקחתי את הסכין בידי, לחצתי אותה על עורי ובשרי והחתך הקטן החל לדמם.
הבטתי בקערות, התמקדתי במיוחד על קערת המים של אוריינות וקערת הגחלים הלוחשות של אומץ לב.
הדם החל לנזול, הושטתי את ידי קדימה.
וטיפת הדם נחתה על אחת מהגחלים הלוחשות, קול תסיסה נשמע שהטיפה נספגה בגחל.
זהו זה. אני אמיץ, אני פרוע, אני חופשי, אני חסר פחד.
אני בפלג… אומץ לב.