בית ספרלערפדים פרק 18

"אני אסתדר מכאן" אני אומרת לאדמונד איך שאנחנו יוצאים מהיער.
"לא, אני ייקח אותך עד לבניין"
"זה בסדר אדמונד!תודה.."
"אוקי…כרצונך, נתראה עוד שבוע?"
"כן" אני אומרת בחיוך מזויף לוקחת את המזוודה שלי שאדמונד מחזיק ומתחילה ללכת לכיוון הבית. בית. בית. זה מה שמצלצל לי בראש, אין לי מושג מה עומד לקראות ואם אני באמת יחזור לבית ספר, אבל בינתיים אני מחכה לתשובות מאמיליה. אני נכנסת לרחוב שלי, נראה כאילו לא הייתי כאן שנים. מכאן נראה שכול הבית ספר לערפדים זה פשוט חלום.
"אלה!!!!!!!" אני שומעת צעקה מאחורי ואני מסתובבת. "אלה אני לא מאמינה" אני רואה את קטיה ותוך שנייה היא מחבת אותי. "את בסדר! את חייה!"
"מה? למה שאני לא יחיה?"
"לא,כאילו ואוו את הלכת בלי להגיד כלום..פשוט נעלמת,כבר לא ידענו מה לחשוב.."
"ידענו?"
"ידענו..כול הכיתה…כבר שחכת?"
,לא,ברור שלא, אני בסדר"
"מה את עושה כאן?"
"גרה כאן, נראה לי"
"כן אבל..אמיליה אמרה לנו שאת בפנימייה…בהתראה קצרה פשוט עברת לשם."
"כן..אני בפנימייה"
"את חוזרת?" ראיתי בקטיה התלהבות שלא הצלחתי להבין.
"אמ..לא אני רק באתי לבקר את אמיליה"
"אהה..איזה יופי" היא אמרה בחצי חיוך מזויף. "אוקי..אז אני לא יפריע לך…ניפגש אבל? יותר מאוחר אולי?"
"כן..אני אשמח" היא נתנה חיוך קטן והלכה. "ביי" אמרתי והסתובבתי חזרה לכיוון הבית.
אני רואה את הבניין ומסתבכת עם המזוודה במדרגות.
"למה את לא עולה דרך החלון?" אני שומעת את אמיליה מלמעלה אני מסתכלת למעלה ורואה אותה מסתכלת עלי בחיוך גדול דרך החלון של החדר שלי.
"אמ..לא חשבתי על זה, זה דיי כבד את יודעת" אני אומרת ולא מצליחה להסתיר את החיוך שלי.
"חכי אני יורדת!" היא אומרת בהתלהבות וסוגרת את החלון בחדר שלי. פחות מדקה ואני רואה אותה יוצאת מהבניין.
"למה לא קפצת דרך החלון?" אני אומרת והיא רצה עלי בחיבוק.
"אני לא בכושר" היא אומרת ולא משחררת מהחיבוק. "עד שלא תחבקי אוי את לא זזה מכאן!"
אני מגחכת ומחבקת אותה חזרה. "אוקי ביקשתי חיבוק לא מחיצה!"
"מה?"
"את חזקה…יותר ממה שאת מודעת כנראה" היא אומרת ומשחררת מהחיבוק.
"את..שונה!"
"גם את…" היא אומרת ומלטפת אותי קצת. "בואי יש לנו הרבה על מה לדבר" היא אומרת ולוקחת את המזוודה. אנחנו שותקות עד לדירה, משהו השתנה משהו לא טוב, זאת לא אמיליה שאני מכירה.
"את רוצה לאכול משהו?" אמיליה שואלת אותי איך שאנחנו נכנסות לדירה ומחייכת את החיוך שאני מכירה, החיוך שאני אוהבת.
"לא תודה אני רק..רוצה .. הסבר?"
"אני מבינה…בואי" היא אמרה והלכה לכיוון המרפסת ואני אחריה. "מאיפה את רוצה שאני יתחיל?"
"לא יודעת..מהתחלה.." אני אומרת והיא נשענה על גדר המרפסת ומסתכלת אל הנוף.
"אוקי..התחלה…אמ…" היא חשבה קצת ושתקה, ואני חיכיתי בשקט. "ככה, אמא שלך הייתה ערפדה אבא שלך היה בן אדם, אמא שלך חייה בכדור הארץ, היא אהבה את בני האדם היא רצתה להיות אחד מהם וניסתה לשכוח שהיא ערפדה, אני באתי איתה גרנו ביחד בהתחלה, לא היה לי בעיה עם בני האדם, ולא היה אכפת לי שאני ערפדה. ההורים שלנו, נשארו בדומינו"
"דומינו?" אני קוטעת אותה.
"העולם שאני ואמא שלך נולדנו בו, זה אחד מהעולמות שהערפדים הם הרוב. עולם יפה אהבתי אותו, אבל אני ואמא שלך עזבנו בגלל מלחמה שהייתה שם, רצינו שקט. הגענו לכדור הארץ שהייתי בת 17 אמא שלך 20, והתחלנו לחיות כרגיל, אמא שלך הכירה את אבא שלך אחרי שנה ואחרי שנה וחצי הם התחתנו ו…זהו את הגעת." היא שתקה ובחנה אותי.
"למה לא סיפרת לי את זה מהתחלה? והיית חוסכת את כול זה.."
"לפני שאמא שלך נהרגה היא ביקשה ממני להיות אחראית עליך ולעשות הכול אבל הכול כדי שתהיה ילדה רגילה, וזה הבקשה האחרונה שלה והבטחתי לעצמי שאני יעשה את זה אבל…הרסתי"
"את לא הרסת כלום, זאת אני שהרסתי, ביער שבטעות הגעתי לבית ספר ו.."
"אני יודעת, אדמונד סיפר לי הכול."
"יש רק..דבר אחד שאני לא מבינה, טוב אולי יותר אבל.. אדמונד אמר לי שקשה מאוד להרוג ערפדים והם לא מתים בקלות…איך אמא מתה מתאונת דרכים?"
היא חייכה חיוך עצוב והסתכלה עלי. "אמא שלך לא מתה מתאונת דרכים..גם אבא שלך לא…אבא שלך ידע שאמא שלך ערפדה, אבא שלך היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, הוא נהרג על ידי קבוצת ערפדים צעירה, בלילה בסביבות 2…את כבר היית בת חצי שנה, אמא שלך שמעה על זה, והיא ידע שמדובר בחבורת ערפדים והיא רצתה נקמה, רבנו, רבנו הרבה באותו לילה אני ואמא שלך, ידענו שרוב הסיכויים שהיא לא תצליח ותיפגע, אבל היא לא ויתרה" הקול של אמיליה התחיל לרעוד והיא כבר לא הסתכלה עלי. "היא..היא ביקשה ממני שאם יקרה לה משהו להשגיח עליך, להיות כמו אמא בשבילך, והיא התחננה שאני לא יספר לך שיש לנו איזה קשר לערפדים, שפשוט תהיה ילדה רגילה, הבטחתי לה, קיוויתי שאני לא אצטרך לעשות את זה כי תחזור, היא לא חזרה באותו לילה יומיים אחרי זה הודיעו בחדשות שמצאו אותה בסמטה…לא חשוב" אמיליה ניערה את הראש וכנראה התחרתה על השלוש מילים אחרונות. "קיוויתי שאני לא אצטרך לספר לך על זה אף פעם.." היא הסתכלה עלי עכשיו, לא ידעתי איזה הבעת פנים יש לי, אני לא הייתי בהלם. אני חושבת.
"אמיליה…למה בכול זאת הסכמת שאני ילך לבית ספר?" השאלה באה גם לי בהפתעה, לא דעתי איך המילים פשוט זורמות לי מהפה.
"אדמונד היה חכם ממני בקטע הזה…הוא בא לדבר איתי, לא הסכמתי לא חשבתי אפילו לשנייה פשוט אמרתי לא. הוא סיפר למנהל שלו כנראה.."
"מלשן" מלמלתי לא בטוחה ששמעה אותי בכלל.
"ו..לפי החוק את חייבת להיות בבית ספר הזה, כול עוד את ערפדה מכדור הארץ. לא יכולתי להגיד לא היו לוקחים אותך ממני בכוח ולא הסכמתי לחשוב על זה. אז נתתי לך ללכת."
"מה קרה שהחלטת לבוא דווקא עכשיו?" היא שאלה אחרי שתיקה קצרה.
"אמ..אדמונד סיפר לי קצת…את האמת ורציתי תשובות ולראות אותך לדעת שאת לא כועסת עלי על כול מה שאמרתי הכול…"
"אני לא כועסת עליך בחיים! ו..אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל להגיד כמה אני מצטערת בטח הייתי בלתי נסבלת"
"בגלל זה ברחתי" אני אומרת וצוחקת. "אבל…אדמונד אמר לי שצריך אישור הורים..והוא אמר לי שהוא זייף אחד כזה…תסבירי?"
"הסכמתי בלי ברירה שתלכי לבית ספר אבל אמרתי שהאישורים זה הבעיה שלו כי על זה אני לא חותמת."
הנהנתי היא לא הסתכלה עלי ואני לא עליה. הראש שלי היה חתום בטוח הסיפור שלה והמחשבות של אמיליה כנראה נודדות בעבר עוד…"איך שם?" היא שאלה פתאום כשנכנסנו חזרה לדירה.
"אמ…בסדר, נראה לי"
"איך הערפדים האחרים מגיבים לזה שאת חצי אנושית?" בתאבון רציתי להגיד ואפילו נתתי חיוך קטן מהמחשבה הזאת.
"לקח להם זמן להתרגל אבל בסדר עכשיו" ידעתי שעם אני יספר לה את האמת, יכול להיות עוד שלא תיתן לי לחזור למרות שזה חובה, או תעשה לי הרצאה של שעתיים מה לעשות וממי להתרחק, אז אין לי סבלנות וזמן לזה. אני מדפדפת בין הערוצים בטלוויזיה, טלוויזיה דבר שלא הרגשתי שהוא חסר לי בבית ספר גם לא מחשב, המוזיקה לפעמיים, אבל אני אקח את האמפי שלי הפעם. אני שומעת את אמיליה מזמזמת לה במטבח ומכינה לי אוכל. נכנסתי לחדר והדלקתי את המוזיקה, לא הייתי שלמה, הייתה לי הרגשה מוזרה, הרגשה לא מוכרת. הרגשה של…ריקנות.