בית ספר לערפדים פרקים 10+11 XD

פרק 10-

"אלה!" אני רואה את אדמונד רץ לכיוון שלי עם פנים נבוכות. באתי להתנפל עליו, באתי להוציא עליו את כול מה שיש לי אבל..הוא הרס את זה.
"חכי שנייה לפני שאת אומרת כמה אני מטומטם תני לי בבקשה!" הוא אומר כשבאתי לפתוח את הפה. "אני מטומטם אני יודע ואני מצטער לא הייתי צריך לצאת עליך ככה, זה..יצאה בצורה מגעילה ולא היה אמור לצאת עליך בכלל..אני מצטער!" הוא אמר ובחן את הפרצוף שלי.
"טוב..זה בסדר זה קורה לכולם כנראה..אני סולחת" אני אומרת בחצי חיוך.
"תתני לי לפצות אותך?" הוא שואל בחצי חיוך.
"אל תגזים כבר שכחתי, 'על מה אנחנו מדברים?' "
"בבקשה אלה, אז תני לי לפצות את עצמי, אני מרגיש רע במה שעשיתי"
"אתה מפצה את עצמך בזה שאתה מפצה אותי?"
" כן"
"אמ..זה טוב, אני אוהבת את זה, תמשיך ככה" אני אומרת בחיוך.
"אז..כמה זה יעלה לי?"
"האמת בכלל לא, אני פשוט, בזמן האחרון אני חושבת הרבה על אמיליה דודה שלי ו.."
"את מתגעגעת?"
"כן מאוד, אבל זה לא זה כאילו זה גם אבל גם דואגת, אין לה מושג איפה אני אין לה מושג עם..עם אני חייה בכלל! ו…אני לא יודעת מה היא יכולה לעשות לעצמה, אני הייתי כול החיים שלה, ועם היא תיפגע בכול דרך שהיא כדי למצוא אותי אני לא יסלח לעצמי בחיים!" אני אומרת בקול רועד.
"אני מבין..אבל את גם מבינה שעם היא תראה אותך..היא לא תיתן לך לצאת יכול להיות שלא תוכלי לחזור"
"אז שלא תראה רק שתדע שאני בסדר ושטוב לי איפה שאני ואני לא סובלת ואני לא מפסיקה לחשוב עליה"
שתקנו שנייה. "מה אם..שלחי לה מכתב, זאת אומרת תכתבי לה ואני ילך וישים לה את זה בחדר או בדלת או בדואר..איפה שתרצי"
"באמת? תעשה את זה בשבילי?"
"כן ברור!"
"תודה" אני אומרת ומסתכלת עליו. "אמ..בקשר לרוברט הוא יודע שדודה שלי לא יודעת שאני כאן?" אני בוחנת אותו לשאלה הלא מוכנה.
"לא" הוא אומר בהיסוס
"למה?!"
"כי..צריך אישור מההורים כדי להיות כאן..וקשה לי להאמין שדודה שלך הייתה שולחת אותך לבית ספר מלא ערפדים"
"כן אבל לפחות הייתה אומר לי!" הוא מפנה מבט ממני קדימה ולא מסתכל עלי. "אדמונד..מה עשית?!"
"רק רציתי לעזור וחשבתי שתתנגדי"  אני עוצרת במקום ומסתכלת עליו מחכה להמשך. "אני זייפתי אישורים כאילו דודה שלך כתבה וחתמה עליהם" הוא אמר ולקח צעד אחד ממני.
"כן, כן תברח!!!! אני לא מאמינה שעשית את זה בלי להגיד לי! מה עבר לך בראש למה נראה לך שאני אתנגד!?"
"את לא היית מתנגדת?"
"אני לא התנגדתי לבוא לבית ספר מלא ערפדים, לבורח מהבית בשביל זה ולשקר לחברות אז לא, לא נראה לי שהייתי מתנגדת לכמה תפסים מזויפים!"
"מצטער..טעיתי"
"אתה חושב!?"
"טוב אבל לא קרה כלום נכון!? הכול בסדר.." הוא אמר והיה לו חיוך ציני.
"כן…חוץ מזה שרוברט מצפה שאני ילך מדי פעם לבקר את המשפחה כן חוץ מזה הכול בסדר…"
"ואת לא תבקרי?"
"היא לא תיתן לי לחזור!"
"את לא יכולה 3 שנים לא לבקר אותה!!!"
"לא אמרתי 3 שנים.. אבל בזמן הקרוב אחרי שאני יסביר לה הכול במכתבים"
"את גם לא יכולה לספר לה את האמת!"
"אז מה אתה רוצה שאני יגיד איפה אני בדיוק!?" לא הייתה לו תשובה הוא לא ידע מה לענות לי וגם אני לא לעצמי. "ככה חשבתי.." אמרתי אחרי כמה דקות של שתיקה.
"נמצא משהו בינתיים אל תגידי כלום.."
"בינתיים" חזרתי אחריו בקול רציני.
"אמ..אפשר לשאול אותך שאלה.." הוא התלבט עם לשאול אותי או לא.
"אישית?" אמרתי מנסה להמשיך אותו.
"לא בדיוק אישית אבל..אפשר?"
"תשאל לא מבטיחה לענות"
"מה קורה בינך לבין מאט?" הוא שאל בזהירות.
"כן אלה מה קורה בינך לבין מאט?" אני שומעת את מאט שואל מאחורי אני קופצת קפיצה קטנה לאחור מבהלה ואדמונד מתעצבן.
"הבהלת אותי! זה כזה מתאים לך לעשות את זה!" אני אומרת נרגזת.
"מאט אנחנו מדברים אכפת לך.." אדמונד אמר בנזיפה.
"כן מדברים עלי, זה נהיה מעניין" הוא אומר משועשע.
"מה זאת אומרת נהיה? הקשבת כול השיחה?!" אני שואלת עצבנית ואדמונד נראה מבוהל.
"אתה הקשבת! אתה פשוט חתיכת…" אדמונד התקדם עליו האיום.
"אדמונד!" עצרתי אותו מלהתקדם עוד.
"זה אומר שהוא יודע אלה הוא יודע שאת…" אדמונד עצר והסתכל על מאט שהיה משועשע.
"אני יודעת שהוא יודע! הוא יודע גם לפני זה!" אדמונד נראה המום ולא מבין. "הוא זיהה את הריח שלי אדמונד הוא ידע מהתחלה" הסתכלתי על מאט שנראה מרוצה ואדמונד שנראה מאוכזב.
"למה לא אמרת לי?" הוא שאל בקול שקט.
"לא היה לי הזדמנות ו..לא יודעת אני…לא יודעת" נשמתי עמוק. הם התחילו לריב אפילו לא הקשבתי מרוב כאב הראש. "תפסיקו!!" צעקתי והם השתתקו. "אתם השניים היחידים שיודעים ואני סומכת עליכם שזה יישאר ככה נכון?" אני שואלת ומסתכלת על מאט.
"כן.." מאט אומר בקול עצבי.
"נכון?" אני שואלת ומסתכלת על אדמונד.
"לא מאמין שאת שואלת אפילו..כן." הסתכלתי על שניהם שהשתתקו. "אבל הוא לא היה צריך לדעת" אדמונד אמר והסתכל בכעס על מאט.
"תתפלא אבל אני יודע יותר ממך כבר." מאט אמר בקול גאה.
"אה כן? מה אתה יודע בכלל!?"
"תפסיקו אמרתי! עם אתם לא עוזרים לפחות על תפריעו!" הם שוב השתתקו ראיתי במאט פנים שרוצות להגיד משהו אבל הוא לא יגיד כי אני כאן. ידעתי מה הוא רוצה להגיד הצטערתי שידעתי.
ראיתי את שניהם מתכוננים להגיד משהו. "עם אתם מתחילים שוב אני הולכת" הם שתקו והסתכלו אחד על השני.
"טוב…נהיה כאן משעמם ואני שונא להסתכל על הפרצוף שלך יותר מידי אז..הלכתי" מאט אמר פתאום והסתובב אדמונד עשה צעד לכיוונו ועצרתי אותו.
"תפסיק!" לחשתי. מאט הסתלק משם בריצה או העלמות יותר נכון.
"מה הוא יודע שאני לא יודע?" אדמונד שאל אחרי שהיה בטוח שמאט הלך.
"כלום.."
"אלה.."
"כולם! אני לא חייבת לספר לך כלום אוקי?!"
"אהה ושמאט יודע זה בסדר את רגועה מזה."
"מאט יודע את זה בטעות"
"מאט יודע יותר מידי בטעות הוא טעות אחת גדולה!" השתתקתי לא רציתי להגיב ידעתי שעם אני יגיד משהו זה יצא רע. הסתובבתי והלכתי. "לאן את הולכת?" אדמונד קרא מאחורי.
"לכתוב את המכתב לדודה שלי" אמרתי שהסתובבתי אליו והסתובבתי חזרה. הוא לא הגיב לא ידעתי עם הוא נשאר במקום או הלך, רק הלכתי בכעס לכיוון הכיתה.

——————————————————————————–

——————————————————————————–

——————————————————————————–

פרק 11 –

אז אני לא יודעת איך לכתוב או אפילו מה לכתוב.
חשוב לי שתדעי שאני לא כועסת עליך, ולא מפסיקה לחשוב עליך.
אני בסדר וטוב לי איפה שאני, רק את חסרה לי.
לא, לא מחזיקים אותי בכוח אני כאן מרצוני החופשי ואני יכולה לחזור הביתה בכול רגע ורגע אבל אני יודעת שברגע שאני ידרוך בבית לא תתני לי לחזור לכאן לא תתני לי לצאת, אז זה למה המכתב ולא הביקור.
לפי ההכרות שלי איתך לא חשוב מה אני יגיד עכשיו את תלכי למשטרה ויתחילו לחפש אותי, אז אני לא הולכת לבזבז על זה זמן או דיו רק כבר עכשיו אומרת לך שאין שום סיכוי שבעולם שימצאו אותי, אז את מבזבזת לעצמך את הזמן ולשוטרים המסכנים.
הלוי ויכולתי לספר לך הכול פשוט הכול להתחיל לספר ולא להפסיק אפילו לא לרגע, אבל זה לא כזה קל כמו שזה נראה.
אני מקווה שיום אחד אני יוכל לספר לך בתקווה שלא תאשפזי אותי באותו רגע.
אני יחזור אני יודעת שכן זה יכך קצת זמן אולי, ואני מבטיחה לכתוב עוד מכתבים בהמשך.
אני מצטערת על אותו יום שרבנו אותו יום שעזבתי אבל זה לא בגללך שאני לא בבית עכשיו אני באותו הזמן חשבתי על זה כבר הרבה זמן ובאותו הרגע זה פשוט בא בטיימינג טוב…כנראה.
אז שוב טוב לי איפה שאני והכרתי ילדים ויש לי חברים כאן, כמה מפתיע נכון?
אני לא כזאת מוזרה כאן כמו בכול בית ספר שהייתי, אז עכשיו אולי תביני שבאמת טוב לי.
אני רק מקווה שתביני אותי עכשיו ותוכלי לסלוח לי יום אחד.
אוהבת ולא מפסיקה לחשוב עליך.
אלה.

אז כתבתי לה את המכתב והסתכלתי עליו כמה וכמה פעמיים חושבת עם להוריד או להוסיף, רואה את המילה 'ילדים' ורואה כמה קשה היה לי לכתוב את זה. שתי המשפטים על כמה שהייתי מוזרה האלו לי זיכרונות, תמיד נחשבתי שונה בבית ספר לא שלא היו לי חברות היו, אבל גם הן חשבו שאני מוזרה, וגרמו לי לחשוב אותו דבר כבר בלי שום סיבה מוצדקת ועכשיו שסופסוף אני מבינה למה אבל הם לא, זה נותן לי כיוון מחשה אחר לגמרי. אני יושבת בכיתה הריקה קוראת את המכתב שוב ושוב ורואה שלא נתתי לה שום רמז בטעות על איפה אני רק שהיא יודעת שטוב לי וכנראה היא תבין שאני בבית ספר, זה יותר טוב היא תחשוב שאני לומדת גם. עם היא תאמין לי בכלל למה שכתבתי.
אני יושבת בכיתה השקטה ובחוץ אני שומעת  'ילדים' צוחקים מציצה קצת מהחלון וחוזרת לקרוא שוב את המכתב. אני חושבת כלל אולי..ואולי לא.. אחד מההורים שלי היה ערפד זה בטוח, אני לא מאומצת.
אם זה אחד מההורים שלי אז בטוח גם המשפחה ואם זאת אמא שלי שהייתה ערפדה אז אולי גם אמיליה?…
זה יכול להיות גם אבא שלי…
אני מנערת את הראש זאת המחשבה הראשונה מאז שאני זוכרת את עצמי על מי ההורים שלי היו והפעם הראשונה שאני באמת רוצה לשאול אותם משהו שאני רוצה..להכיר אותם.
רעש מתוך הארון הסיט את דעתי מהמחשבות, אני מתקרבת לארון ושומעת כאילו יש שם תהום ומשם מגיעים הרעשים אני מצמידה את האוזן לארון ומנסה לשמוע יותר.
"אמ..מה את עושה אלה?" אני שומעת פתאום את אלכס מאחורי בקול מבולבל.
אני מסתובבת אליה בשקט ועושה לה סימן עם היד לבוא, היא מתקדמת בהיסוס."תקשיבי שנייה" אני לוחשת לה, היא מתקרבת אל הארון ומנסה להקשיב למשהו לא ברור. "את שומעת?"
"שומעת מה? אני אמורה לשמוע?"
"רעש!לא ברור" אני אומרת בהיסוס. היא מקרבת את האוזן יותר אחרי כמה שניות של שקט היא מתרחקת ומסתכלת על המכתב.
"מה זה?" היא שואלת ומשיטה יד. אני מסתובבת עליה מהר ולוקחת את המכתב לפניה ומקפלת.
"סתם" אני אומרת ומשפילה מבט.
היא נותנת חצי חיוך מסתכלת על הארון ואז שוב עלי. "את באה לבחוץ עושים היום בערב מסיבה קטנה ומכינים הכול.." היא אומרת ומתעלמת פשוט מכול המה שקרה עם הארון.
"כן, אני רק ילך לחדר ואני באה אוקי?" היא הנהנה בחיוך ויצאה מהכיתה. אחד הדברים שאהבתי באלכס שהיא לא הייתה חטטנית, היא לא שאלה יותר מידי עם לא רציתי לספר היא חיקתה שאני יהיה מוכנה.
אני נותנת מבט לארון מקרבת שוב את האוזן ולא שומעת כלום אני מנערת את הראש ויוצאת מהכיתה.
אני יוצאת החוצה ורואה שמכינים מדורה גדולה ממש, ממש, ממש גדולה.
אני הולכת לחדר מקווה שאף אחד לא ישים עלי לב לשם שינוי, אני נכנסת לחדר ושמה את המכתב על השולחן,אני פותחת את החלון עד הסוף, מה שאף פעם לא עשיתי וראיתי שיש גג בגובה של החלון עליתי על החלון ויצאתי דרכו בזהירות, הלכתי בזהירות על הרעפים והתיישבתי, המעשה המהיר הזה שעשיתי עכשיו הפתיעה אותי, אבל כבר עכשיו אהבתי את המקום הזה רואים נוף הרבה הרים ויערות מפוזרים ביניהם.
הרוח שהייתה נעימה לא חמה ולא קרה שינתה את ההרגשה כולה, הייתי שלבה יותר, רגועה יותר.
חשבתי על הארון בכיתה, מה אני שומעת שם, אם אני משתגעת, מה עבר לאלכס בראש באותו רגע.
אני רוצה..אני רוצה ללכת לשם לבד לכיתה, לבדוק באמת מה יש בתוך הארון הזה ולמה אני שומעת את זה, ואני חושבת שהלילה זה לילה מושלם! אני שומעת דפיקה בדלת מאחורי.
"אלה?" אני שומעת את הקול של אדמונד אני נכנסת לחדר דרך החלון. "מה עשית שם בחוץ?" הוא שואל מבולבל ומופתע מאיפה שיצאתי.
"סתם..ישבתי"
"כתבת?" הוא שואל בהיסוס ומסתכל על ערמת הניירות שעל השולחן.
"כן.." אני אומרת ולוקחת את המכתב מהשולחן."מתי תיתן לה את זה?"
"הלילה…ככה שהמנהל לא ישים לב שנעלם תלמיד אחד" הוא אמר והושיט יד לקחת את המכתב.
"אל תסתכל בזה טוב?" אני אומרת ובוחנת אותו.
"ברור שלא!" הוא אומר יישאר ואני נותנת לו את המכתב המקופל. השתתקנו. "את באה בערב נכון?" הוא שואל אחרי כמה זמן.
"נראה לי..לא כול כך הבנתי מה עושים שם.."
"אף אחד לא..מאלתרים" הוא אומר בחיוך ומתקדם לכיוון הדלת.
"אני יבוא" אמרתי והושטתי יד לידית הדלת לכיוון הסגירה. הוא הבין את הרמז מהר ויצאה.
אני לוקחת נשימה ומתיישבת על המיטה ופשוט חושב על התקופה האחרונה כול כך הרבה דברים בכול כך מעט זמן, ומה הלאה? מה עוד יקרה? כמה נורא זה יהיה? כמה רגיל זה יהיה? כמה קשה או קל זה יהיה?
אני מנערת את הראש מכול המחשבות ויוצאת לחצר, ראיתי מכינים מדורה גדולה וספסלים מכינים שולחן לאוכל כנראה ועוד כמה דברים שלא הצלחתי לפענח מה זה או למה זה.
"רוצה?" אני רואה את אלכס מושיטה לי כוס ובתוכו…דם? קיבלתי סחרחורת וצמרמורת. "קחי את נראת צמאה.." היא אומרת בפרצוף בוחן.
"אני לא צמאה כמו שאני נראת" אני אומרת ומסתכלת על הכוס ומקבלת בחילה.
"אוו. ואחר כך את מדמיינת דברים!" היא אומרת בכעס ומקרבת אלי את הכוס שהצלחתי להריח את זה ועכשיו ממש רציתי להקיא.
"אני אקח את זה תודה" מאט בא מאחור לקח את הכוס ושתה ברגע.
"לא הצעתי לך!" אלכס אומרת בכעס.
"ראיתי שאלה לא שותה,זה בא בזמן" הוא אומר בחיוך ומסתכל עלי בחיוך ערמומי. אני משפילה מבט.
"אתה ממש אגואיסט!" אלכס הרימה את הקול.
"אמ..חשבתי שהתרגלת" מאט נראה משועשע.
"להביא לך אלה?"
"לא, לא! זה בסדר באמת שלא הייתי צמאה" אמרתי ועברה בי צמרמורת.
"את מוזרה..אבל התרגלתי" היא אומרת והלכה לכיוון שקראו לה.
אחרי שהייתי בטוחה שלא תשמע אותי פניתי למאט. "תודה" אמרתי ונשמתי עמוק.
"הצלתי אותך מיותר מידי מצבים" הוא אומר בקול משועמם ומתחיל ללכת ואני אחריו.
"לא ביקשתי עזרה!" אמרתי בכעס.
"אוקי …פעם הבאה אני לא יעזור לך רק אל תבואי עלי בטענות שכואב לך הראש ואת מקיאה!"
"לזה זה גרום?"
"לבני אדם כן.."
"אז אני אף פעם לא.."
"את רוצה?"
"אמ..לא יודעת" אני אומרת מבולבלת.
"יכול להיות שכן שהצד השני שלך יותר התרגל יכול להיות בסוף שתהיה יותר ערפדה מבת אנוש" הוא אמר בלחש. "בכול מקרה…את משעשעת אותי" הוא אומר בצחקוק.
"מה זה אמור להביעה?!"
"את נכנסת לצרות וזה משעשע להציל אותך כול פעם מחדש" הוא אומר משועשע ואני עוצרת במקום נרגזת והוא ממשיך ללכת.
אני מסתובבת והולכת לכיתה, אני נכנסת לבית ספר בקלות אני הולכת לחדר המנהל שהיה סגור 'שיט' אני ממלמלת לעצמי.
"מחפשת את זה?" אני שומעת מאחורי קול מוכר וצרור מפתחות.