בית ספר לערפדים פרק 1

רחוק המקום מכל בני האדם, מאותו המקום, יישאר זיכרון צעדים אחרונים אני עוזבת כבר היום.
אבל אחזור לכאן כנראה בחלום, אני עומדת על גבעה וצועקת אל הנוף.
מסתכלת לאחור, עוד מבט אחרון.
מאותו המבט, יישאר זיכרון.

אני עומדת בצד השני של היער, אותו יער שאנשים המציאו שמועות שאין לו סוף, שאין קצה שני, ועם כן הסוף הוא לאבדון. אני עומדת עם המזוודה הכחולה שלי ומולי הבניין העתיק והענק מהעבר.
שראיתי אותו כבר פעם. מסביב הכול יבש, הצמחייה יבשה אבל נראה כאילו ככה צריך להראות.
חם כאן למרות שאין שמש ואין אור בכלל, והעננים אפורים, וריח של גשם כמו ביום הראשון.
אני לא מתחרטת על ההחלטה שלי לעזוב את הבית,לעזוב הכול ולשכוח.
להגיע לכאן בלי לדעת מה מצפה לי, בלי לדעת מה אני עוד יגלה ועם בכלל אני יגלה.
אני עומדת במקום ולא זזה רק חושבת על היום שהכול התחיל.
אני מחזיקה חזק ביד אחת את המזוודה ומהדקת את האחיזה מרוב לחץ, אני עומדת ומסתכלת מסביב חושבת על העבר ועל העתיד הלא ברור. תמיד פחדתי מהעתיד, מהלא ידוע מהלא צפוי לא רצוי. ומהעבר תמיד היו לי חולשות, חרטות ופגמים שלעולם לא עזבו אותי בכמה מקרים.
אני עוד שומעת את הדברים שאמרתי לאמיליה, ואת הדברים שהיא אמרה לי, אבל זה שונה היא אמרה לי אותם בגלל התגובות והתשובות שלי, אני לעולם לא יסלח לעצמי על מה שאמרתי לה, למרות שבאותו רגע חשבתי שהייתי חייבת שאחר כך היא לא הייתה נותנת לי פשוט ללכת, לא יכולתי לספר לה את האמת היא הייתה חושבת שאני משוגעת אפילו אני חושבת שאני משוגעת!
אבל עכשיו שאני מסתכלת על מה שעשיתי בטוח הייתה דרך אחרת לא יודעת איזה אבל הייתי מוצאת עם עוד קצת סבלנות ועוד קצת זמן,מה שלא היה לי.
ברור שאני אתחרט על זה,ככה אני איך לא השלמתי עם זה?
הביטחון עצמי שלי כבור באדמה יחד עם הכבוד.אני נושמת עמוק ומנסה להירגע.
ולא מפסיקה לחשוב על מה שיקרה ומה שקרה.
'את עוד יכולה להתחרט' אומר לי קול עמוק אצלי בלב.
'לא אני לא אתחרט! לא הפעם, פעם אחת בחיים שלי אני לא אתחרט!' אני מחזירה לקול בנזיפה ומרגישה מטומטמת. אני מרגישה את עצמי רועדת,ממה אני רועדת?מבית ספר מטומטם?
נשמתי עמוק והתיישבתי על אבן,ממשיכה להסתכל בבנין הענק והעתיק, שמי יודע מה הולך שם עכשיו.
כמעט בכיתי ואז חייכתי. 'לחשוב..שלפני שבוע לא הייתי מודעה לא למקום הזה ולא לערפדים, ועכשיו..לא רק שאני מודעת לערפדים אני חלק מזה'השפלתי מבט לרצפה, ועדיין לא זזתי מהמקום.
נעמדתי על הרגליים ואמרתי לעצמי להתאפס, להפסיק לדבר לעצמי,והפתרון הכי טוב להפסיק לחשוב!
אני עומדת ולוקחת צעד ושוב עומדת גוררת את המזוודה אחרי ומסתכלת על הבניין.
ולידי עומד ערפד.
"את עוד יכולה להתחרט" הוא אמר בקול קר.
"ל-א" אמרתי בקול רועד. נשמתי עמוק ועמדתי לעשות את הצד הראשון, אבל אדמונד עצר אותי לפני.
"היי, אל תתייחסי בהתחלה לתגובות של אחרים" עצרתי את עצמי והסתכלתי עליו.
"מה זאת אומרת לתגובות של אחרים?"
"את מבינה.." הוא אמר בחיוך "הם יכולים להיות קצת, לא חברותיים מגעילים ועוקצים"
"למה?" שאלתי כאילו לא הבנתי והוא הסתכל עלי בפרצוף של 'איזה מטומטמת' לפחות ככה הרגשתי.
"כי את חצי בן אדם" לא ציפיתי לתשובה אחרת.
"טוב..עם הם רוצים הם יכולים לסתום את האף" אמרתי והתחלתי להתקדם, התקדמתי כאילו כלום,כאילו  לא אמרו לי שאני לא יראה יותר את כדור הארץ, כאילו לא אמרו לי שכול הבית ספר הזה מלאה ערפדים. ואדמונד אחרי בוחן אותי מאחורה והולך לידיי קרוב כאילו הוא השומר ראש שלי.
מבט אחרון לאחור,וצעד ראשון לקדימה.