בית ספר לערפדים פרק 13

כמה ימים לפני שהגעתי לבית ספר:
אנחנו יושבות בשקט בשולחן ואוכלות לא אומרות כלום. אני חושבת שזה המריבה הכי גדולה שהייתה לי אם אמיליה איי פעם.
"איך עבר היום?" אני שואלת אחרי שתיקה ארוכה.
"כרגיל" היא עונה בקצרה ולא שואלת חזרה מה שלא קורה בדרך כלל.
"עד מתי תכעסי עלי?!?" אני שואלת עצבנית.
"עד מתי שיעבר לי הכעס" היא אומרת מנסה לא להתעצבן.
"זה כבר שבועות ככה.. בחיים לא היינו ככה מה יש לך?" היא שותקת ולוקחת לגימה מהתפוזים. "גם כשעשיתי שטויות ועשיתי! לא כעסת עלי ככה אחרי יום שוב נהיינו החברות הכי טובות למה את ככה עכשיו?" היא הרימה מבט והסתכלה בי והשפילה חזרה. "אחח את מתנהגת כמו ילדה בת 10 !!!"
"אלה…" היא אמרה בשקט ונשמה עמוק. "אני..מצאתי בית ספר חדש טוב בשבילך" נפלא עוד בית ספר של מי הוא יהיה של בתולות ים הפעם?
"על מה את מדברת?"
"באותו לילה שזה קרה..שלא מצאתי אותך הזמנתי שוטרים הרי גם..הם דיברו איתי והציעו לי לרשום אותך ל..פנימייה" היא עצרה והסתכלה בי.
"ואת הסכמת?!"
"אני באמת חושבת שיהיה לך טוב שם!"
"לי יהיה טוב או שלך יהיה טוב שאני שם?"
"איזה שאלה זאת בכלל?! את יודעת שאני רוצה אותך כמה שיותר קרוב לידי!" היא הרימה את הקול.
"לא את פשוט משהו…את נגררת אחרי אחרים כמו ילדה קטנה אין לך דעה משל עצמך"
"אלה!"
"אמיליה! אני לא הולכת לפנימייה הזאת!"
"אני לא כול כך שאלתי אותך!"
"ואני עניתי לך בלי שתשאלי וזה סופי!"
"אנחנו עוד נדון על זה..לכי לחדר שלך עכשיו!"
"את בלתי נסבלת בזמן האחרון!!!" אמרתי, צעקתי יותר נכון.
"ואת בלתי נסבלת תמיד!!! לחדר עכשיו!!" היא צעקה חזק יותר והצביעה לכיוון החדר.
"אז אולי תתני אותי לאימוץ יהיה טוב לכולנו לא!?"
"אני באמת יחשוב על זה!!!" היא אמרה בצעקה. הלכתי לחדר וטרקתי את הדלת. הדלקתי את המוזיקה חזק על הווליום הגבוה ביותר. אחרי כמה שניות היא באה ודפקה לי בדלת חזק.
"מה את רוצה?!"
"תנמיכי את המוזיקה לא כול הבניין צריך לשמוע את זה!!"
"וגם לא כול הבניין צריך לשמוע את השאגה שלך!!!" שמתי אוזניות ולא שמעתי ממנה עוד.
בבוקר קמתי מוקדם עם המוזיקה באוזניים קמתי מהמיטה וכיביתי את המוזיקה. עכשיו רשמית זה היה הריב הכי גדול שלנו. התלבשתי מהר ויצאתי מהבית.
טיילתי בחוץ אפילו לא ידעתי מה היום או השעה. חיפשתי את הפלאפון שלי וכנראה שכחתי אותו בחדר, התיישבתי על הספסל והנחתי את התיק אני רואה מהצד פתאום יד מושטת לעברי ואת הפלאפון ביד, אני מסתכלת וזה אדמונד.
אני לוקחת את הפלאפון וקמה מהר מהמקום.
"חכי!" הוא אומר ורודף אחרי.
"מה אתה רוצה?" אני שואלת ומתרחקת ממנו.
"שתתני לי לדבר איתך.." הוא אומר ומתרחק כדי לא להפחיד אותי. כנראה.
"אתה לא מפחיד אותי!"
"אז למה את בורחת ממני?"
"אני לא בורחת, הוכחת מה שרצית עניתי לך…מה אתה רוצה?"
"את ביקשת הוכחה נתתי, עכשיו את מאמינה לי ומתחמקת במה התקדמנו?"
"שאני מאמינה לך..ולא אמרתי שאם אתה תוכיח אני באה איתך לבית ספר הזה!"
"אני יודע אני פשוט.."
"אדמונד תקשיב אני לא באה איתך לבית ספר מלא ערפדים, מה לי ולכם?!"
הוא השתתק לרגע והסתכל עלי. "אה זה פשוט..את ערפדה" הוא אמר בחיוך והסתכל עלי. "לפחות חצי ממך" הוסיף.
"סיימת?"
"מה?"
"להתעלל בי?!?! אני הולכת מכאן" אמרתי והסתובבתי. "ואל תעקוב אחרי"
"אני אומר לך את האמת! את זוכרת בלילה ההוא שנפגשנו שראית את הבית ספר ועזרתי לך לחזור, את הגעת לשם דרך שער שפתחת כנראה, אחרת איי אפשר להגיע לשם, רק ערפדים יכולים לפתוח את השער הזה!"
"איזה שער על מה אתה מדבר?!"
"שער בין העולמות, בין כדור הארץ לבין הבית ספר שהוא סוג של עולם משלו, אני לא בטוח"
"איך הצלחתי לפתוח את השער הזה לעזאזל?!"
"אני לא יודע, כנראה בטעות, אבל הצלחת וחוץ מזה אני רואה אותך לעומת אחרים בעולם הזה ואת חייבת להודות שאת כן שונה בהם באופי וביופי!" שתקתי. תמיד הייתי שונה, לא שלא היו לי חברות והייתי לבד אבל אף פעם לא הצלחתי להבין מה כול כך שונה בי בעצם אף אחד לא פשוט הייתי שונה בצורה כול שהיא.
"יופי..זה אומר שנחנו מסכימים סוף סוף על משהו" הוא אומר בקול רגוע.
"זה לא אומר כלום..ואני מאחרת לבית ספר" אני אומרת ומסתובבת.
"אני ניסיתי אני לא יודע מה עוד להגיד ואיך לשכנע…אם תשני את דעתך אני מחר חוזר לבית ספר ב12 בלילה…תפגשי אותי מתי שאת רוצה ביער אני יהיה שם.."הוא אומר ולא שמעתי ממנו עוד.
הסתובבתי והוא נעלם. עמדתי במקום לפחות דקה ואז התחלתי ללכת לכיוון בית הספר הסתכלתי על השעון והשעה הייתה 8 וחצי והתחלתי לרוץ.

אני חוזרת הביתה ואמיליה לא כאן,תודה לאל. אני מכינה לעצמי סלט פירות מדליקה טלוויזיה מתיישבת ואוכלת. רק דבר אחד עובר לי בראש. הבית ספר הזה.
הלכתי למטבח ושתפתי כלים שמעתי רעש מאחורי הסתובבתי והפלתי צלחת בטעות ושברתי אותה, לא היה שם אף אחד, סגרתי את הברז והתחלתי לאסוף את השברים, אמיליה בדיוק נכנסה וקיוויתי שהיא תעזור לי כמו בפעמיים הקודמות.
"רק נזק את עושה!" היא אמרה יישאר שנכנסה.
"זה היה בטעות" אני אומרת בקול חלש מנסה לא להרים את הקול.
"נו ברור.." היא אומרת ומגלגלת עניים. "אני לא רוצה לראות שום דבר על הרצפה אחר כך!" היא אומרת והולכת לסלון. אני מתיישבת על הרצפה כבר לא יודעת מה להגיד לה, נמאס לי לריב איתה אנחנו כבר לא מדברות, אני אוספת את כול השברים ומנקה את הרצפה.אני יצאת מהחדר ורואה את אמיליה יושבת בסלון.
"סיימת לשטוף כלים?" היא שואלת בלי להסתכל עלי.
"כן.."
"יש כביסה תקפלי אותה"
"מה אני עוזרת בית עכשיו או משהו כזה?"
"כן..את בעונש"
"עד מתי אני יהיה בעונש עד הצבא?!"
"אם צריך גם אחרי זה" היא אומרת וממשיכה להסתכל בטלוויזיה.
אני נושמת עמוק והולכת לחדר. אני מתיישבת על המיטה ושותקת כבר לא יודעת מה לעשות.
אמיליה דפקה בדלת פתאום. ונכנסה.
הסתכלתי עליה בשקט כבר לא יודעת למה לצפות.
"רשמתי אותך לפנימייה" היא אומרת. אני מסתכלת עליה המומה לא מאמינה שעשתה את זה. "ושלא תתווכחי איתי על זה חבל על הזמן שלך"
היא אומרת וסוגרת את הדלת. דבר אחד ידעתי שאני לא הולכת לפנימייה הזאת, וידעתי שהיא רצינית.
לקחתי את המזוודה הכחולה שהייתה מאחורי הארון והתחלתי לזרוק בגדים. לא ידעתי לאן אני ילך כבר לא היה לי אכפת רק כמה שיותר יותר רחוק מכאן כי כאן כבר לא היה לי טוב. לקחתי את התמונה שלי ושל אמיליה ושל ההורים שלי לקחתי נשימה לפני הדלת ופתחתי אותה מהר הלכתי מהר לדלת הכניסה.
"לאן את חושבת שאת הולכת?" אמיליה קמה מייד מהסלון ושאלה.
"כול מקום שאת לא תהיה בו"
"את מקורקעת זוכרת??"
"רוצה לראות?" אני אומרת בדמעות מסתכלת עליה עוד קצת ויוצאת.
"אלה תחזרי הנה!!!!!" היא צעקה לי כשירדתי במדרגות.
"צריכה עזרה?" אדמונד היה מחוץ לבניין ושאל אותי כשייצאתי.
ניגבתי את הדמעות והעניים שלי היו מטושטשות "רק אל תתגרה בי" אמרתי בקול רועד והוא לקח ממני את המזוודה.
"את תוכלי לחזור מתי שאת רוצה…" הוא אמר והיה לו פנים רציניות.
התחלנו ללכת לכיוון היער.

– – –

הסתכלתי על מאט כשסיימתי לספר לו והוא היה שקוע בסיפור שלי. לבסוף הוא חייך.
"את יודעת מאיזה צד מהמשפחה שלך היו ערפדים?" הוא שאל אותי פתאום.
"לא.."
"מאיזה צד הדודה שלך?"
"מהאמא"
"אז מצד האימא…" הוא אמר בחיוך והסתכל עלי בפנים בטוחות.
"איך אתה יודע?"
"מהסיפור שלך..הרי אמרת שלא היה לך ריב כזה גדול איתה נכון? עד עכשיו…"
"נכון.."
"זה לא מקרי היא יודעת שאת כאן, היא עשתה את זה כדי שתלכי לכאן, היא רבה איתך בכוונה כי היא ידעה שלא תספרי לה, אז היא עשתה הכול כדי שתלכי לכאן…"
"איך אתה יודע?"
"תשאלי את אדמונד הוא יודע" הוא אמר בחיוך וקם מהמקום והלך.