בית ספר לערפדים פרק 2

אני לוקחת נשימה ונזכרת..באותו הלילה, הלילה הראשון שהגעתי לכאן.
הייתי ביער בלילה, יצאתי לטיול קטן כרגיל כמו תמיד, זה יער ענקי שהיו שהרבה אנשים אומרים שאין לו סוף, שאין לו צד שני, ועם יש הוא מוביל לאבדון, אף אחד לפחות ממה שאני שמעתי לא ראה או הגיעה לצד השני. ועכשיו אני עומדת בצד השני של היער כאילו בטביעות. עדיין יש לי צמרמורת מהזיכרון של אותו לילה, יחסית לילדה פחדנית אני לא יודעת מאיפה תמיד היה לי את האומץ הזה להסתובב ביער הגדול הזה לבד, באותו לילה שרבתי עם דודה שלי אמיליה, אני גרה איתה מאז שאני זוכרת את עצמי, ההורים שלי נהרגו בתאונת דרכים שגם אני השתתפתי באה, והיה לי צלקת ליד העין מזה, לא צלקת בולטת, היא הייתה לבנה, קצת שונה מצלקות אחרות.
אמיליה הייתה אחות של אמא שלי שלקחה את האחריות לטפל בי עד הרגע האחרון, אין לי תלונות לאמיליה היא דודה מקסימה ולא יכולתי לבקש לגור עם בן אדם יותר טוב ממנה.
המוות של אמא שלי הכאיב לה יותר ממה שהכאיב לי או לכול בן אדם אחר שהכיר אותה.
כול כך הרבה פעמיים היא סיפרה לי על כמה שאני דומה לאמא שלי במראה, אבל את הגנים קיבלתי מהאבא. אף פעם לא הרגשתי תחושה של חסר לי משהו כמו הורים, מעולם לא.
אמיליה הייתה כמו אמא שלי, אבל למרות זאת לא קראתי לה אמא.
באותו לילה שטיילתי ביער היה שקט כול כך שקט מהרגיל אפילו רשרוש של רוח לא הייתה שם, כשאמרתי לעצמי שנכנסתי עמוק מידיי כנראה, הסתובבתי והתכוונתי ללכת לכיוון חזרה אבל שמעתי צעקה, צעקה מחרידה שבא מהכיוון שרציתי לחזור, צעקה שגרמה לי צמרמורת ופחד בכול הגוף.
נבהלתי,לא זזתי מהמקום לא ידעתי לאן אני צריכה לברוח, לברוח למקום ממנה באה הצעקה ולעזור או לברוח לצד השני. אבל שמעתי משהו מתקרב עלי במהירות עצומה, היה לי קשה לנשום מרוב פחד והחלטתי לרוץ לכיוון השני,עמוק יותר ליער, לא הפסקתי לרוץ עד שלא שמעתי כלום, וגם אחרי זה המשכתי והמשכתי לרוץ עד שנפלתי, נפלתי על האדמה עם הידיים למטה שנשרטו לי מהקוצים ורציתי לצרוח אבל החזקתי את עצמי, לא זזתי כמה שניות כדי לשמוע עם יש רעש אבל היה שקט, התרוממתי לאט לאט, כשהתייצבתי שוב, ניערתי את עצמי, ורק אחרי כמה שניות הסתכלתי קדימה הבנתי שאני לא ביער יותר, היה חם באוויר אבל למרות זאת לא היה שמש היה ריח של גשם ועננים אפורים היו בשמיים, כלום לא היה רטוב, לא ירד גשם למרות הריח היה ערפל קל, אבל הצלחתי לראות את הבניין העתיק והענק שהיה מולי, עמדתי המומה,סיבבתי את הראש וראיתי מאחורי יער, הבנתי שהגעתי לצד השני של היער, אבל מכאן הוא נראה שונה, הוא נראה הרבה יותר קטן הוא נראה רק כמות רבה של עצים צפופים אבל שנגמרים מתי שהו.הרגשתי פתאום סחרחורת,הייתי חלשה נורא,התנשמתי בכבדות, כשהסתובבתי חזרה לבניין העתיק כבר לא ראיתי אותה היה ערפל כבר פתאום שלא הצלחתי לראות את הבניין.
נעמדתי בשקט כמה דקות לא יודעת מה לעשות, התחלתי פשוט להתקדם קדימה בצעדים כבדים ואיטיים. ופתאום שמעתי צעדים לכיוון שאני הולכת עליו נעמדתי במקום ובקושי נשמתי, פחדתי שהנשימות שלי יסגירו אותי, ואז ראיתי צל של דמות גבוה ממני, לא הצלחתי לראות בברור עד שהוא התקרב עלי.
"איך הגעת לכאן?" הוא שאל בלחש עדיין מתקרב עלי.
"אמ.." היה לי קשה להוציא את המילים מהפה. "אני לא..אני לא כול כך יודעת" בלעתי את הרוק ונשמתי עמוק. עכשיו כבר הייתי יכולה לראות אותו ואת הפרצוף שלו במעורפל, הוא לקח לי את היד,נבהלתי קצת והוא משך אותי אחריו,אחרי כמה דקות היינו מחוץ לערפל, עכשיו ראיתי אותו בברור, היה לו שיער שחור,ועניים אפורות כמעט לבנות זה עשה בי צמרמורת,הוא הסתכל עלי במבט בוחן.
"את לא יודעת איך הגעת לכאן?" הוא שאל בזלזול.
"אני..רצתי ביער נפלתי והגעתי לכאן, איפה אני?" אמרתי ולקחתי צעד אחורה ממנו, והוא עקב אחרי התנועה שלי עם העניים. הוא חייך,חיוך עקום בלי להראות את השניים, ואני כיווצתי את הפנים.
"בואי,אני יוצאי אותך מכאן." הוא אמר לקח לי את היד חזרה ונכנסנו ליער.
כול הדרך שתקנו, הייתי מפוחדת לא ידעתי מה לשאול,כמו תמיד חשבתי לעצמי מה עם מישהו אחר שאני מכירה היה נקלע למצב הזה מה הוא היה אומר או שואל או עושה.
"איך קוראים לך?" הוא שאל פתאום תוך כדי הליכה מבלי להסתובב אלי.
"אלה"
"אלה מה?"
"אלה קורטז" אמרתי ישירות, וחשבתי לעצמי עם עשיתי את הדבר הנכון שאמרתי את האמת.
"מאיפה את אלה קורטז?"
"מקארלייל" שמעתי את הנשימה שלו עכשיו, והפעם התחרטתי שאמרתי לו את האמת.
"עצמי עניים" הוא אמר פתאום ונעמד במקום.
"מה? למה?"
"פשוט תסמכי עלי." הוא הסתובב אלי ובפניו מבט קר. הסתכל לתוך היער ומהצד עלי.
"אני…לא מבינה" אמרתי מבולבלת חושבת עם זאת השאלה הנכונה.  והתשובה היא לא.
"פשוט תעצמי" הוא אמר ובקולו היה כעס. היססתי קצת, חשבתי לעצמי עד כמה אני מטומטמת שאני מקשיבה למישהו שאני לא מכירה, במקום לא מוכר שבחיים לא שמעתי או ראיתי אותו. אבל עצמתי לבסוף. אחרי שנייה הרגשתי אוויר קר של היער פתחתי עניים והייתי ביער במקום שנפלתי בו.
"בואי" הוא אמר והתחיל ללכת קדימה.
"מי אתה?" שאלתי בהיסוס.
"אדמוד" הוא ענה מבלי להסתכל עלי ותוך כמה דקות היינו במחוץ ליער באזור שהכרתי. "את יודעת את הדרך מכאן?"
"כן..תודה"
"טוב, אני הולך"
"חכה" אמרתי ונשמתי עמוק, פחדתי שהוא שמע את הנשימות שלי.הוא הסתובב אלי מבלי לומר מילה. "איך…איך ידעת את הדרך?"
הוא חייך וענה."אני מכיר את היער הזה טוב" הוא אמר בקול שקט ועמוק, הפנה את מבטו להסתובב. "אנחנו ניפגש שוב?" שאלתי נבוכה.
"אני מאמין שכן" הוא אמר והלך לצד היער. אחרי שהוא נעלם מעיניי הסתובבתי והלכתי לכיוון הבית.
הייתי המומה ולא כול כך הבנתי ממה.
חזרתי הביתה, פתחתי את הדלת בשקט בתקווה שאמיליה לא תשמע, לא הדלקתי האור נעלתי את הדלת ועליתי יחפה לחדר שלי עם הנעליים ביד, פתחתי את האור בחדר ונכנסתי למיטה, נרדמתי מהר.
כשהתעוררתי בבוקר חשבתי שזה חלום, אבל לאט, לאט נזכרתי בהכול והיה לי קשה להאמין שזה היה חלום,ירדתי למטה במהירות, אמיליה כבר הכינה לי ארוחת בוקר.
איפה הייתי אמול בלילה?" היא שאלה, כשכבר קיוויתי אולי לא משמעה אותי נכנסת מאוחר כול כך.
"הסתובבתי בחוץ" עניתי במהירות.
"כול כך מאוחר?"
"לא שמתי לב לשעה, אני מצטערת" היא הסתכלה עלי בפנים רציניות לטפה אותי קצת בלחי והפנתה לי את הפניים בכוח להסתכל עליה. "שלא תעשי לי את זה שוב ברור?"היא אמרה בלחש והחזיקה לי את הסנטר בכוח. "כן.." אמרתי והלכתי לבית ספר.
אני יודעת למה יהא ככה, לא פעם היא אמרה לי שעשיתי שטויות שהיא הבטיחה לאמא שלי לשמור עלי.
היום עבר לי מהר, לפני שחזרתי הביתה הלכתי ליער,התחלתי ללכת בתוכו, בתוך תוכי קיוויתי שאני יראה אותו שוב,שאני יגיע למקום ההוא שוב. אבל לא הגעתי.התייאשתי אחרי שעה וחצי של הליכה והתחלתי לחזור, החזרה ניראתה לי ארוכה יותר, וכשחזרתי היה כבר חושך,בתוך היער לא שמים לב עם חושך או אור תמיד היה שם חושך, גם באור יום,ותמיד קר שם גם בקיץ מעל30 מעלות.
כשחזרתי הביתה באותו ערב ולא הצלחתי להיות שקטה כול כך אמיליה חיכתה לי הפעם בידיים שלובות כועסת.
"מה התירוץ שלך הפעם?" שאלה נרגזת עם רגל רועדת.
"אמ..טיילתי?" היא עשתה פרצוף. התחלנו לריב,צעקנו אחת על השנייה. אני..אני אפילו לא זוכרת על מה רבנו כול כך הרבה ולמה בכיתי, אני לא זוכרת מה אמרתי לה אני לא זוכרת מה היא אמרה לי.
כשעליתי לחדר סגרתי אותו בטריקה והדלקתי את האור,הפנים שלי היו לקיר הייתי עצבנית הסתובבתי,וראיתי את אותו ילד שעזר לי ביער שברח לי השם שלו באותו רגע. כמעט צעקתי בבהלה אבל הוא שם את היד שלו על הפה שלי.
"ששש את עושה המון רעש את יודעת?" הוא אמר בחיוך והוריד את היד מהפה שלי.
"מה..איך.."
"מה אתה עושה כאן, איך הגעת לכאן..? כן, כן, מכיר ושמעתי את כול השאלות כבר, לא באה לכם לגוון קצת?" הייתי המומה כדי לדבר, לא ידעתי מה להגיד.
"איך ידעת איפה אני גרה?" שאלתי במהירות ובשקט.
"גם את השאלה הזאת שמעתי כבר.." הוא אמר בפרצוף משועמם. בלעתי רוק ונשמתי עמוק.
"אוקי..צאי מהטראומה, את נראה כאילו ראית ערפד! אוקי,דוגמא לא טובה…תני לי שנייה.."
"אתה צוחק עלי נכון?"אמרתי בפרצוף המום.
"זה תלוי…מאיזה בכינה?"
"איך נכנסת לכאן לעזאזל?"
"דרך החלון, " הוא אמר והתרחק ממני קצת.
"מה אתה עושה כאן?"
"באתי לבקר את החברה הכי טובה שלי!" הוא אמר בחיוך. ואני שתקתי. "חח צחקתי" הוא מחק את החיוך לפרצוף רציני. "טוב לפי כול התגובות שלך את זוכרת אותי זה כבר התחלה"
"הבניין ההוא שראיתי..מה הוא היה?"
"אוהו את קופצת מנושא לנושא תחליטי על מה לענות לך קודם?"
"אתה מעצבן אתה יודע?" הוא חייך חיוך עקום ושתק.
"הבניין שראית היה בית ספר"
"באמצע היער? בית ספר?! במקום שומם?"
"כן..זה לא בית ספר רגיל, ובאתי לכאן כדי לשאול אותך עם את רוצה לעבור לפנימייה שם וללמוד"
"ואוו זה קיצוני מידי, מהיר מידי, אני לא מבינה כול כך הרבה דברים ואני לא יודעת מה לשאול"
"אז אל תשאלי..פשוט בואי.."
"רגע..מה זאת אומרת בית ספר לא רגיל?"
הוא היסס קצת ועיקם את הפרצוף. "אמ..את תביני בהמשך"
אמיליה דפקה בדלת פתאום. "טוב.."הוא אמר בלחש. "תחשבי על זה,ואל תספרי על זה בינתיים לאמא… לדודה שלך"
"אוקי" אמרתי בהיסוס והוא יצא דרך החלון. רק אחר כך לא הבנתי איך הוא יודע שזאת דודה שלי.