בית ספר לערפדים פרק 25

"מה קרה כאן לעזאזל?!" אלכס מרימה את הקול.
"אני לא יודע..אבל לפי איך שזה נירא חזרנו בזמן..וזה אומר שיש לנו 10 דקות לפני שהמנהל בא.." מאייק אמר מהר בקול שקט.
"בואו" מאט אמר ויצא מהכיתה וכולנו אחריו.
הלכנו למדרגות של בניין החדרים והתיישבנו.
"איך חזרנו בזמן?" אדמונד שואל ואף אחד לא יודע לענות.
שתקתי ראיתי את מאייק מהצד מסתכל עלי. הפניתי את העיניים לכיוון השני.
"אנחנו הינו בדרך לחדר של המנהל.." אלכס התחילה לשחזר מה שקרה. "חיפשנו לו תרוץ..ואז הכול התחיל להסתובב והרעש הזה!"
"האוזניים שלי עדיין כואבות!" אדמונד אמר ושוב ניער את הראש.
"אלה.." מאט היה לידי ולחש לי הרמתי את המבט אליו. "זאת היית..את?" הוא שאל בלחש ואלכס הסתכלה עליו שגם הייתה לידי ושמעה אותו כנראה.
"אלה על מה הוא מדבר?" אלכס שאלה בקול ואדמונד ומאייק הסתכלו עלי.
"אני…לא בטוחה" אני אומרת מהססת.
"אנחנו מקשיבים" אדמונד אומר וכולם מסתכלים עלי, אני משפילה את המבט.
"יש לי..איזה כוח שאני..לא יודעת איך הוא עובד כול כך…" אני אומרת בהיסוס מקווה שאני לא התחרט.
אני לוקחת נשימה. "כול פעם שאני מבקשת משהו זה קורה, אם סתם אני מבקשת שדלת תיפול עליך אדמונד, זה קורה..אני מבקשת שילד יחליק על בננה וזה קורה…" אני אומרת בחצי חיוך ומרימה מבט.
"אני לא מבינה.." אלכס אומרת ומסתכלת עלי מבולבלת.
"אני יכולה לבקש משהו וזה פשוט יקרה אני רק צריכה להגיד 'הלוי…' ולהגיד מה אני רוצה וזה קורה. אני לא שולטת בזה, אני לא יכולה…"
"זאת אומרת שאם את מבקשת עכשיו ש…שתיפול עליך פיצה אז..תיפול עליך פיצה?" אלכס שואלת בחיוך.
"נראה לי.."אני אומרת בהיסוס.
"כמו שביקשת שהמנהל לא ידע על זה ו.." מאייק אמר פתאום בקול שקט.
"כן..אבל זה אף פעם לא קרה לי ככה! שחזרנו בזמן…זה משהו אחר לגמרי! ולא באמת התכוונתי לזה, זאת אומרת שחכתי מזה מהכוח, סתם אמרתי את זה בתור משהו רגיל.." אני אומרת מבולבלת מעצמי.
"אז את יכולה לנסוע בזמן?" אדמונד שואל בתור בדיחה.
"לא שאני יודעת.." אני אומרת בחצי חיוך.
"אלה..הכוח הזה שלך הוא..עצום, זה שביקשת משהו וחזרנו בזמן הוא..כוח מדהים" מאט אמר בקול רגוע וקצת מתלהב. אני נותנת חיוך קטן ולא מגיבה.
אדמונד קם פתאום והתמתח. "אני גמור!" הוא אומר בפיהוק. "לילה טוב" הוא ואמר ונכנס.
"גם אני ילך לישון.." אלכס אומרת וקמה.
"חשבתי שבני האדם הם עייפים, הרגע קמנו בשינה…זאת אומרת..לפני שנסענו בזמן.." אני אומרת מבולבלת.
"תיאורטית..אבל עכשיו לילה, ואני הולכת לישון" אלכס אמרה ונכנסה לבניין. מאייק קם בלי לומר מילה והלך. (כרגיל).
"באה לך ללכת לאגם?" מאט שאל וסיבבתי את המבט שלי אליו.
"למה לא.." אני אומרת בחיוך.
"רגע…זה עובד עכשיו אם תגידי ש..'הלוי ונהיה באגם'?"
"אין לי מושג.."
"רוצה לנסות?" הוא שואל בחיוך ערמומי.
"אני לא שולטת בכוח הזה מאט אני..לא יודעת עוד מה אני מסוגלת לעשות איתו…"
,אוף! כמה לא ספונטאנית את!" הוא אומר וקם.."בסדר! נעשה את זה בדרך הארוכה ונלך.." הוא אומר ואני קמה.
"אפשר לעשות גם העלמות…" אני מציעה.
"משעמם…" הוא אומר ומסתכל עלי מהצד, אני מגלגלת עיניים. " ידעתי שתסכימי!" הוא אומר בחיוך ומסתכל עלי בצפייה.
"לא אמרתי כן!"
"גם לא אמרת לא..וגלגול עיניים זה סוג של הסכמה..אצל בני האדם לפחות!" הוא אומר בחיוך גאה. שתקתי, התרכזתי בלב שלי, שהוא דופק חזק, לעזאזל למה לא עובר לי ממנו!? מה אני מוצאת בו!?
"נו…" הוא אומר ומחכה.
"אוקי אני ינסה…אבל תמיד זה קרה לי בטעות לא בכוונה..בערך" אני אומרת ונזכרת בקטע אם הסלט אצל דודה שלי. אני לוקחת נשימה "הלוי והיינו עכשיו באגם" אני אומרת בשקט ומסתכלת סביב, אני רואה את מאט צחקק. "אחחח זהו! אני לא מקשיבה לך יותר!" אני אומרת בעצבים ומסתובבת
"לא, לא! חכי!" הוא אומר ועוצר את הצחוק ואני רואה אתו מחייך חיוך גדול. "פשוט היית צריכה לראות את הפנים שלך..טוב נעשה את זה בהעלמות.." הוא אומר ומושיט לי יד..
,לא..תן לי לנסות לבד" אני אומרת ומחייכת.
"אוקי..ניפגש שם!" הוא אומרת ונעלם.
"מה!? לפחות הייתה מחכה! לראות אם אני מצליחה בכלל!" אני אומרת שהוא כבר לא שם. אני נושמת עמוק ומנסה להתעשת לא לחשוב על מאט..לחשוב על האגם…אני מנערת קצת את הראש ומנסה לא להסמיק לא להגיע לשם כמו עגבנייה! אני עוצמת עיניים ומדמיינת את האגם, אני מרגישה את עצמי נופלת אני פותחת ורואה את עצמי בתוך האגם ואת מאט צוחק.
"חחח אלה את משהו את!" הוא אומר תוך כדי צחוק.
"זה לא מצחיק!" אני אומרת בעצבים. המים היו נעימים, לא הייתי רטובה אבל הרגשתי את המים, ההרגשה של בפנים קר ובחוץ חם הייתה נעימה. צללתי קצת ושפשפתי עיניים. "טוב…אתה מצטרף?" אני שואלת את מאט ומסתכלת עליו.
"לא נראה לי תודה" הוא אומר ומתיישב.
"ואני לא ספונטאנית?" אני אומרת בחיוך ומתגרה בו.
"את השתנת..מאז שהכרתי אותך.." הוא אומר פתאום בקול שקט בלי חיוך.
"זה רע?" אני שואלת בדאגה.
"לא! ממש לא! את..לא מפחדת, כשהגעת לכאן חששת מכול דבר ועכשיו.."
"אני מרגישה שייכת יותר.." אני אומרת ומשחקת עם הידיים במים.
"לא ספונטאני אה?" מאט אמר הרמתי מבט אליו וראיתי אותו קם הוא הוריד חולצה. זה הפעם הראשונה שראיתי את הגוף השרירי שלו והגוון שיער שטני שלו כול כך מטעים לגוון הגוף…הלב שלי התחיל לפעום חזק, הוא רץ לתוך המים וצלל הוא הופיע לידי עם חיוך גדול.
הייתי עם חיוך גדול מנסה להתרכז בפנים ולא בגוף שלו.
"מה את זורחת?" הוא שאל.
"פסיכולוגיה הפוכה.." אני אומרת גאה בעצמי.
הוא גלגל עיניים ודחף אותי לתוך המים. יצאתי והשפרצתי עליו והוא חזרה עלי. הפסקנו שנינו והתקרבנו, הלב שלי דפק חזק כול כך. הוא השפיל את הפנים ללמטה פתאום.
"אני מצטערת.." אני אומרת לו ומתרחקת.
"את לא אשמה זה בסדר" הוא אומר ומסתכל עלי מהצד.
,לא..אני מצטערת..אני לא….אני לא מסוגלת עכשיו" אמרתי בקול רועד ומצאתי את עצמי עוצרת דמעות.
"על מה את מדברת?" הוא שואל לא מבין.
"אני לא..אני לא יודעת אם אתה יודע אבל…אני גם לא יודעת איך זה אצלכם אבל…רגשות אצל בן אדם, לא עוברים כול כך מהר ו…" אמרתי בקול רועד והתחיל לרדת לי דמעות.
"אלה.." הוא התקרב אלי.
"לא!" עצרתי אותו מלהתקרב אלי ויצאתי מהמים.
"אלה אני מצטער זה אני שאשם…"
"זה לא קשור!" אמרתי והרמתי את הקול. "אני לא מסוגלת להדחיק אותך ממני! אני לא מסוגלת לא… לאהוב אותך" אני אומרת בסוף ומרימה מבט היה לו מבט של קרח. הדמעות ברחו לי ופשוט הלכתי משם.
"אלה!" שמעתי אותו מאחורי והתחלתי לרוץ. אני יודעת שהוא יכול להסיג אותי בקלות, אבל הוא לא עשה את זה וטוב שכך.
אני רצה לבניין החדר ועולה לחדר שלי.
הבוקר עוד מעט עולה השמיים היו כתומים…ניגבתי את הדמעות ושטפתי פנים, ניסיתי להירגע, ובקושי הצלחתי. פתחתי את החלון נשענתי אליו, ניגבתי עוד דמעות חדשות שירדו לי ונשמתי עמוק.
הסתכלתי לשמיים וכביתי רק שהבוקר יגיע כבר.
אני רואה ציפורים עפות…לא ידעתי שיש כאן ציפורים, עד עכשיו לא ראיתי לפחות.