בית ספר לערפדים פרק 28 פרק לפני האחרון !!!

הרגשתי שמשהו תופס אותי חזק מאחורה וראיתי פתאום את האגם הסתובבתי וראיתי את מאט עם שריטות ומשופשף. "אני אפתח לך שער תיכנסי.."הוא אמר מהר.
"לא! אני לא הולכת אני רוצה לעזור!"
"אני לא אתן לך אלה! את הולכת לכדור הארץ וזה סופי!"
"אני לא אכנס לשער הזה!"
"אני אדחוף אותך בכוח עם צריך!" הוא אמר והשתתקתי. "אלה…את חשובה לי מידי, את אפילו לא מבינה כמה, את לא מבינה מה היה המצב שלי לפני שהגעת…שנים שהייתי בטוח עצמי לא דיברתי אם אף אחד לא תקשרתי אם אף אחד רק מאייק לפעמיים כי הוא הצליח לקרוא לי את המחשבות אבל חוץ מזה, כולם ניסו לדבר איתי לא הייתי מסוגל הייתי שבור מידי…את היחידה שהצלחתי לדבר איתה בלי שאחשוב על דנה אפילו לא פעם את, את היחידה שהחזירה אותי למציאות את היחידה שהצליחה לגרום לי לפתוח את הפה ליד אחרים…" הוא הפסיק שנייה ולקח אוויר. "אלה אני לא אסבול עוד אבדה כזו..אם תפגעי אם יקרה לך משהו..אני לא יחזיק מעמד..אני אתאבד אני נשבע לך!"
"אתה מגזים!" אני אומרת ולוקחת צעד ממנו.
"את הדבר הכי חשוב לי עכשיו…יותר מעצמי…ברגע שאני ידע שאת בטוחה אני יוכל להתרכז במלחמה..יהיה לי בשביל מה להילחם יהיה לי בשביל מה לחזור, אני יודע שאת שם..גם אם את כבר לא רוצה אותי"
"אני רוצה..הכי בעולם, אבל אני לא יכולה פשוט ללכת ולהשאיר ככה, הכול באשמתי אני חייבת לתקן"
"הכול יהיה בסדר אני מבטיח לך…זה לא יהיה כמו בעבר, אנחנו בסדר" השתתקתי.
"אתה גאון.." מלמלתי בקול שקט.
"מה..מה את מתחננת?"
"אני יחזור לעבר!" אני אומרת ובפתאומיות באו לי דמעות לא ברורות. "עשיתי את זה כבר פעם, אני יעשה את זה שוב..אני יצליח! אני יתקן את זה!"
"אלה לא ממש לא זה מסוכן!!"
"מה מסוכן מה יכול לקראות?! אני מספיק חזקה..אני יחזור עוד לפני שפתחנו את הדלת…"
"ומה תעשי?!"
"אני יבקש הרי כול דבר שאני מבקשת קורה.. אני יבקש שאני לא יגלה את הדלת הזאת…"
"אלה..אין דרך חזרה את תישארי באותו מקום…את לא תחזרי לעתיד..כולם הישארו באותו מקום לא יזכרו כלום מה שקרה מאז…את לא תזכרי מה אמיליה סיפרה לך או כול דבר אחר.."
"אז אני יגלה שוב…לא יודעת..לא אכפת לי..זה הדרך היחידה"
"זה יכול גם להיות גרוע יותר"
"לא..אם אני לא אגלה את הדלת הזאת כלום לא יקרה"
"את לא תזכרי אותי גם..את מה שאמרתי לך וגם אני לא.." הוא אמר פתאום בקול שקט.
"אני…בטוחה שנהיה ביחד…בדרך אחרת אבל..אם אתה אוהב אותי עכשיו אתה תאהב אותי גם אז לא?"
"תמיד…" הוא אמר בקול שקט. "אבל עדין זה מסוכן מידי.."
"תחשוב שכול מי שאתה מכיר מכאן נפגע עכשיו נהרג אפילו…אם אני אשנה את זה כלום לא יקרה" הוא הנהן פתאום להסכמה. הוא החזיק את הפנים שלי בשתי הלחיים והסתכל לי בעיניים בדאגה."יהיה בסדר..אם אתה לא תסמוך עלי אז מי כן?"
"אני תמיד אסמוך עליך..רק הלוי והייתי יכול לעשות את זה איתך…"
"יהיה בסדר..אנחנו נהיה ביחד, בדרך אחרת זה לא יקרה בסיטואציה הזאת אבל זה יקרה"
הוא נישק אותי פתאום בלי הזהרה מוקדמת הרגשתי את השפתיים שלו עלי בפתאומיות בהתחלה במהירות ואז לאט הרגשתי את הלשון הנעימה שלו משחקת אם הלשון שלי שולטת יותר ממני על מה שקורה עכשיו.
ואז הוא התנתק ממני והסתכל עלי. נהיה לי סחרחורת מהתרגשותאני חושבת והוא גיחך, כנראה זה היה בולט שהייתי מסוחררת.
"אין מצב שאני אשכח את זה" אמרתי בחיוך חושבת שאני חולמת. הוא גיחך טיפה ושוב הסתכל עלי ברצינות.
"זהו..אני הולכת.." אני אומרת ולא זזה.
הוא המשיך להסתכל עלי בלי לומר מילה. "אני אוהב אותך" הוא אמר בקול שעשה לי צמרמורת.
"גם אני אותך" אמרתי בחיוך והלב לא הפסיק להשתולל.
התנתקתי ממנו מהמגע שלו, לקחתי צעד אחורה.
והסתכלתי עליו. והדמעות התחילו. לפני שרציתי שיראה את זה אמרתי.
"הלוי לא הייתי מגלה את הדלת הזו" אמרתי בקול שקט והכול היה מעורפל את מאט כבר לא ראיתי הכול היה לבן אבל שמעתי את הרעשים של המלחמה שוב, הכול הסתובב והסתובב והרעשים של המלחמה רק המשיכו ונהיו חזקים יותר. עצמתי עיניים מרוב סחרחורת, עד שנדמה לי שהפסיק פתאום הסחרחורת אבל הרעשים המשיכו. פתחתי את העיניים לאט וראיתי שאני ליד בית הספר וכולם נלחמים.
לא הבנתי, לא הבנתי מה לא עשיתי בסדר.ראיתי את מאט מרחוק נלחם ונלחם.
עד שראה אותי והוא פתאום לידי.
"מה קרה?" שאלתי לא מבינה
"לא יודעת תגידי לי את. את נעלמת אחרי שמלמלת משהו ביער וחשבתי שהלכת לעבר..אבל כלום לא קרה, אחרי כמה דקות התייאשתי ובאתי לעזור…כלום לא קרה?" הוא אמר בכול חזק בגלל הרעשים.
"הכול היה לבן וסחרחורת ואז הגעתי לכאן.כמה זמן עבר?"
"שעה..לכול היותר.."
"אני לא מבינה מה לא עשיתי בסדר"
"מה קורה?" מאייק שאלה עייף לידנו. "אלה..ניסית לחזור לעבר?"
"איך אתה יודע?"
"הרגשתי משו..לא הצלחת" השפלתי מבט לא ידעתי מה להגיד. "מה ביקשת?"
"ביקשתי שאני לא יגלה את הדלת.."
"איזה דלת?" הוא שאל בקול גבוה יותר.
"הדלת שמובילה לדומינו.."
"וזה היה בתוך הבקשה שלך?" הוא שאל חצי עצבני.
"לא.."
"אז איך הכוח שלך אמור לדעת לאיזה דלת את מתכוונת!?" הוא צעק.
"אני..מצטערת אני לא ידעתי לא חשבתי על זה" אמרתי מבולבלת.
"את חייבת להיות ברורה יותר לא רק שאת תביני למה את מתכוונת אלה שגם הכוח שלך יבין.."
"שגם הכוח שלי יבין?"
"הכוח הוא סוג של חיים, את חייבת להסביר לו מה בדיוק אתה רוצה..במיוחד במקרה שלך.." מאט אמר בקול שקט לידי.
"אני ינסה שוב.." אני אומרת בקול שקט גם.
"דניאל צריכה עזרה" מאייק אומר והסתכל לאיזה שהו כיוון שלא הצלחתי לתפוס.
"אני אלך אתה עייף מידי..תנוח." מאט אמר ומאייק רק הנהן. מאט נתן בי עוד מבט וחיוך. "בהצלחה" הוא אמר בקול שקט ליטף אותי טיפה והוא לא כבר לא היה לידי.
"אני הבנתי..אני לא אשאל.." מאייק אמר המשיך להתנשף מההתחלה. נתתי מבט דואג במאייק. "פשוט תעשי את זה כבר..אנחנו לא נצליח במלחמה הזאת" הוא אמר עייף. הנהנתי והתרכזתי ניסיתי לא להקשיב לרעש מסביב רק לעצמי.
"הלוי ולא.."
"חכי!" מאייק עצר אותי. "יכול להיות שיש הרבה דלתות לדומינו.."
"אבל..גיליתי רק אחת..התת-מודע שלי לא אמור לדעת את זה?"
"זה לא עובד ככה.."
"אז איך.."
"אני לא יכול להגיד לך..את צריכה לדעת לבד. אני הולך לעזור להם..בהצלחה, את תצליחי" הוא אמר נתן חצי חיוך והלך משם. נשארתי שוב לבד. ניסיתי לחשוב על דרך נכונה לעשות את זה.
חשבתי אולי לבקש שלא יהיו דלתות לדומינו בעולם הזה, אבל זה יכול להביא לשינוי קיצוני מידי אני חשובת.
נזכרתי בקטע עם סלט שביקשתי משהו קטן וקרה משהו מוגזם.
"הלוי ולא הייתי מגלה את הדלת לדומינו שאני יודעת עליה" אמרתי ושוב הכול הסתובב אבל היה קצר הפעם אחרי כמה שניות ראיתי שאני עומדת באותו מקום ובאותו סיטואציה. שוב כלום לא קרה.
"הלוי והיצורים לא היו מגיעים לעולם הזה" אמרתי ואחרי כמה שניות עדין עמדתי באותו מקום. הדמעות התחילו שוב מאיי-הצלחה.
"הלוי והדלת לדומינו לא הייתה קיימת" אמרתי והפעם הייתה סחרחורת חזקה יותר והיה הבזק של אור. ראיתי את מסדרון פתאום מולי אבל מעורפל ראיתי אישה רצה מהמסדרון עם תינוקת ביד.
'זאת אמא שלי' מלמלתי והכול היה נראה כמו חלום. ואני הייתי ביד שלה, נראה לי, בכיתי הקול של הבכי היה נשמע מוכר ושמעתי ברקע קולות, קולות של חיות נוהמות קולות לא ברורים מוכרים.
ושוב הייתי באותו מקום ליד הבית ספר שכולם נלחמים בו.
אחרי כמה שניות הבנתי שאלו כול הקולות ששמעתי מהעבר שהובילו אותי לדלת הזאת. הבכי פרץ יחד עם המחשבות. הבכי ששמעתי היה הבכי שלי, הקולות ששמעתי זה החיות שאמא שלי ברחה מהם.
הדמעות לא הפסיקו לצאת בלי שליטה.
אני הייתי שם. זה בדיוק כמו שאדמונד אמר, קולות מהעבר.