בית ספר לערפדים פרק 5

"אלה את בדרך אלי?" קטע אותי המנהל במחשבות ופנה אלי.
"אמ..כן"
"בואי תיכנסי" הלכתי אחריו למשרד ולא אמרתי מילה רק שנכנסנו פנה אלי שוב.
"אז..איך בינתיים בבית ספר איך את מרגישה?" מרגישה בבית ספר של ערפדים, רציתי לענות.
"בסדר" אמרתי בחיוך מזויף.
"את מסתדרת עם המורים" .אני כן  המורים לא איתי.
"כן" אמרתי בקצרה.
"עכשיו רציתי כבר מקודם לדבר איתך על דבר יותר רציני, בקשר ל…כוחות שלך, את כבר מודעת?"
"לא כול כך" עניתי בהיסוס.
"אין לך מה לדאוג זה יבוא, אולי קצת יותר מאוחר מאחרים אבל יבוא"
"לא דואגת" אמרתי בקול רך ובחיוך.
"טוב לדעת" הייתה בקול שלו נימה של חשדנות. "עכשיו…בקשר למשפחה שלך, מתי תרצי לבקר אותם?"
"מה?, לא!" הוא הופתע לרגע וגם אני לא היה לי מושג שהוא לא יודע כלום ושאדמונד לא אמר לו מילה. "זאת אומרת…לא בזמן הקרוב, אני רבתי איתם, אני צריכה לחשוב על זה"
"אוקי כרצונך…רק שתדעי שיש לך את האפשרות"
"אני יודעת, תודה" אמרתי והשפלתי מבט, לא הסתכלתי בו וידעתי שהוא בוחן אותי נועץ בי מבט ולא זז.
"את משוחררת עכשיו" אמר לבסוף. נתתי חיוך הסתובבתי ויצאתי מהחדר. נשמתי לרווחה מודה על זה שלא שאל אותי שאלות בקשר למשפחה ולא חקר על שום דבר אחר.
"ואהה…רק הגעת וכבר הסתבכת עם המנהל?" אלכס שאלה אותי מאחורי.
"לא..הוא סתם שאל אותי שאלות איך בבית ספר וכול זה"
"או…ביאסת אותי" היא אמרה בחיוך. "אין אקשן כאן בזמן האחרון. "
"מה זאת אומרת בזמן האחרון?"
"סתם אל תשימי לב אלי.." השתתקנו לרגע והלכנו ליציאת בית ספר. "בטח מעצבן להיות הילדה החדשה בבית ספר לא?"
"דיי כן..אבל נסבל" אני אומרת בחצי חיוך.
"במיוחד שאת מאוקסימרון" היא מלמלה.
"מה הבעיה באוקסימרון?" אני שואלת בדאגה.
"לא, שלא תביני לא נכון אין שום בעיה, פשוט את התלמידה היחידה מאוקסימרון בבית ספר,זה כנראה מסביר את הריח שלך.." היא אומרת בהיסוס אבל בחיוך.
"עד כדי כך הריח נורא?"
"דווקא להפך, בשבילי הוא טוב אבל תלוי את מי את שואלת" היא שתקה לרגע. "את יודעת זה כמו טעם, כמו דם של..בני אדם לדוגמא יש כאלה שלא סובלים את זה ויש כאלה שזה מעדן בשבילם, את יודעת בטח.."
"כן ברור אני יודעת" אמרתי ועברה בי צמרמורת חזקה שפחדתי שתסיים לב לשינוי הצבע מרוב הבהלה.
"מאיפה את?" שאלתי כאילו יעזור לי שם.
"אטלנטיס" היא אמרה בחיוך. החזרתי לה חיוך מנסה להראות לא מופתעת, בכדור הארץ זה נחשב ליבשת אבודה. החשיך פתאום בלי ששמתי לב, שעות היום עברו מהר כאן. "אני צריכה ללכת לחדר"
"בטח ברור לכי" אמרתי בחיוך היא החזירה לי חיוך והלכה. "רגע" עצרתי אותה לפני שנכנסה לבניין של החדרים. "אמ..איפה זה האגם?" שאלתי בהיסוס.
"אגם?" היא שאלה בבלבול. "אלה אין פה אגם" היא אמרה בחיוך והסתובבה. "לילה טוב" אמרה לבסוף.
'נפלא' מלמלתי לעצמי. עכשיו הוא עושה ממני בדיחה!? אני מתרחקת מבניין החדרים ומתחילה לטייל סביב בית ספר מנסה לחשוב או למצוא את האגם המזויף.
'זה פשוט אבוד' אני אומרת לעצמי ומתיישבת על מדרגות הכניסה לבית ספר.
"ואוו את מוותרת בקלות" אני רואה את מאט מהצד רחוק ממני ומביט לשמיים.
"אתה שקרן" אמרתי בשקט.
"לא…לא שיקרתי, זה שאת לא מוצאת את האגם לא אומר כלום"
"ואוו אז איפה האגם הדמיוני שלך?" שאלתי בכעס.
מחוץ לבית ספר" הוא אמר והסתכל עלי בחיוך משועשע. "בואי אני יראה לך" הוא אמר וקם מהמקום ואני אחריו, הגענו לשער בית ספר שהיה גדול כמוהו וישן, הוא היה בגובה 2 מטר אולי יותר ונראה מהכניסות האלו לבתי הקברות השמורים הישנים כמו בסרטים. מאט דילג בקלות מעל השער והסתכל עלי מהצד השני. "מה נתקעת?" הוא שואל בשעמום.
"מותר לנו בכלל לצאת?"
"לא" אמר בחיוך גאה.
"מאט..לא באה לי להסתבך" הוא נירא בפרצוף מבואס לרגע והתחיל לחפש מסביב. "מה אתה מחפש?"
"את אמא שלי…לא היא לא כאן בואי!"
"מאט אני לא יודעת..אולי מחר בצהרים?.."
"מה מחר בצהריים הכי יפה שם בלילה וחוץ מזה אף אחד לא עוקב אחריך את לא כזאת מעניינת"
עיקמתי פרצוף ועליתי על השער הסתבכתי קצת יותר ממנו ונפלתי לצד השני אבל הוא תפס אותי בגמישות. הוא גיחך טיפה הוריד אותי והמשיך.
"כמה רחוק זה?"
"ואוו בסוף אני באמת יחשוב שאמא שלי התחפשה בואי קוטרית!" הלכתי אחריו בשקט ואחרי כמה דקות הגענו והוא נעצר מול ענן ערפל שהיה בגובה האדמה.
"אני לא מבינה..איפה האגם?"
"זה האגם" הוא אמר ועיניו נראו מוקסמות מהערפל.
"ערפל? זה האגם?"
"זה לא ערפל…זה מים בגוון של ערפל זה מן השוואה כזאת של האגם, בגלל זה מעט מאוד אנשים יודעים שיש כאן אגם." הוא אמר לקח אבן מהרצפה וזרק אל ה 'אגם' האבן קיפצה ואז טבעה בדיוק כמו במים רגילים.
"ואוו זה, מדהימים" אמרתי בלחש. "ממתי אתה יודע על האגם הזה?"
"מאז שהגעתי לכאן, אני אוהב לפעמיים להיות עם עצמי, כשראיתי את הערפל הזה בפעם הראשונה המשכתי ללכת עד שהרגשתי משהו קר ברגליים הבנתי שזה אגם" הוא אמר והפנים שלו היו לאגם.
צעדתי כמה צעדים קדימה כשהגעתי ממש לפני האגם הושטתי יד ונגעתי בערפל המים היו קפואים בתוכו אבל בחוץ חמימים כשהוצאתי את היד, היד לא הייתה רטובה בכלל הסתכלתי על מאט שחייך. "כן אני יודע, גם לי זה מוזר, עדין לא הצלחתי לגלות את סוד האגם הזה" הוא אמר והתחיל ללכת לכיווני.
"מאיפה אתה?" שאלתי פתאום, וראו שהוא לא היה מוכן לשאלה. הוא נתן חיוך.
"אוקסימרון" בהיתי בו בהלם.
"בגלל זה ידעת שאני לא משם.."
"גם..אבל לא רק, גם בגלל הריח, זיהיתי יישאר לפני שאמרת מאיפה את וכשאמרת התאמצתי לא להתפוצץ מצחוק" הוא אמר ונתן חיוך גדול.
"אבל..אדמונד אמר שאין תלמידים מאוקסימרון כאן"
"אה..אז עם אדמונד אמר אדמונד צודק נכון?" הוא שאל בחיוך מתחכם.
"כנראה שלא" הוא התיישב לידיי ונתן לי סימן לבוא לשבת לידו. "אוקסימרון..איך שם?" שאלתי בזמן שהתיישבתי לידו.
"עוד סיבה שנתנה לי לא להאמין, כמה שאת לא מתאימה לעולם הזה שם" הוא אמר בחיוך ומחק אותו אחרי שנייה. "את מבינה אוקסימרון הוא מקום אפל יותר ממה שאנשים חושבים או מכירים רק מי שבאמת חיי שם יודע" הוא אמר ונשם עמוק.
"כול העולמות האלו שבאו ה..ערפדים משם כולם שייכים לערפדים?" היססתי ששאלתי.
"ממש לא, הערפדים זה חלק קטן מהעולמות בדרך כלל…"
"אז…מה יש בשאר העולם?"
"כמו בכדור הארץ.."
"בני אדם?!"
"לא..אבל זאת הייתה סתם דוגמא מה את חושבת שאת הערפדה היחידה שקיימת בכדור הארץ?" הוא שאל בחיוך.
"אני לא..ערפדה" אמרתי בגמגום.
"אני יודע את חצי מזה….בגלל זה יש לך ריח של בת אנוש"
"אז מה יש בשאר העולמות חוץ מערפדים?" שאלתי מחקה לתשובה.
"יצורים אחרים"
"כמו.." התעקשתי
"יצורי האגדות שלכם בדרך כלל, הטלמריטים, וזנים שכבר נכחדו אצלכם כמו הדינוזאורים"
"יש אצלכם דינוזאורים? ואו מדהים"
"כן..מה שתגידי" אמר בשעמום. "אפשר לשאול אותך שאלה אישית?"
"תשאל לא מבטיחה לענות" אמרתי והסתכלתי בוא.
"איך באמת גילית?…זאת אומרת, לא נראה לי שהייתי מודעת לערפדים לפני חודש או פחות…"
השפלתי מבט והסתכלתי על האגם, עצמתי עניים ונזכרתי…