בת לוויה-5

אני בולעת רוק
"איך?…" אני שואלת בקול רועד
"אל תשאלי שאלות שאת יודעת שלא מתכוונים לענות אליהן" הוא אומר בקול קריר
אנחנו עומדים בדממה עוד כמה זמן עד שאני מחליטה לשבור את הקרח "אולי תראה לי את הרהיטים ההם שהזכרת קודם?" הוא מהנהן בדממה, ומוביל אותי למחסן
נשימתי נעתקת המחסן מלא עד אפס מקום ברהיטים ממשי כחול כהה ועץ מהגוני, "אני יודע הם בני מלא מחמישים שנה," אני לא בועטת לו ברגל למרות שאני מאוד רוצה "הם לא ישנים הם עתיקים!" קרו מסתכל אלי במבט מבולבל, "זה טוב" אני מוסיפה
במשך השעות הבאות אנחנו מסדרים את הרהיטים שנדמים כשוקלים מאה קילוגרם לפחות כל אחד, אבל לקרו אין בעיה לסחוב אותם. שאנחנו מסיימים הבית נראה מדהים ויש שני חדרי שינה מרוהטים לגמרי.
"הפלא הפלא צדקת! המקום נראה נפלא" אני צוחקת ומתיישבת על הספה. קרו בודק את הכורסא עוד כמה רגעים כאילו הוא מוודא שהיא לא ממולכדת ומתיישב, "אז מה עכשיו?" אני שואלת "יש לנו כמה שעות עד שתגיע עוד רשימה ככה שבינתיים אפשר לעשות מה שרוצים" רשימה? הוא אמר משהו אל הרשימה באותו יום, אבל ממש הקשבתי הייתי עסוקה בלבכות אל הרצח של אחי… הקרוב היחיד שנשאר לי בעולם הזה… די! הבטחתי לעצמי שאני לא אשקע בעצב! אלא החיים שלי עכשיו אני הבת לוויה של קרו, "רשימה?" אני שואלת .מנסה להחליף נושא "לא הסברתי לך אל הרשימה? טוב אז אני מקבל רשימה של משימות פעם בכמה זמן אני סומך אליה ומבצע מה שכתוב בה, לפעמים הן פשוטות ולוקחות כמה שעות לפעמים הן יותר מסובכות ממה שתוכלי לדמיין." אני מהנהנת
"ומי שולח לך את הרשימה?" הוא חושב לרגע "אין לי שמץ של מושג"