דמויות מן העבר פרק 3
היא הלכה בצעדים איטיים ומהוססים אל הדלת שאמורה להוביל לחדר האמבטיה. היא פחדה להסתכל על המראה, פחדה לראות מי היא. עמוק בליבה ידעה שהיא לא אמורה לפחד, זו בסל הכל היא, אבל עדיין משהו גרם לה לפחד. היא לא הייתה בטוחה מה.
היא עצמה את עיניה, נשמה נשימה עמוקה ופתחה את הדלת. היא סגרה את הדלת בעיניים עצומות ואז הסתובבה. רק אז פקחה את עיניה.
היא הייתה בחדר בגודל בינוני. בצד שמאל שלה הייתה אמבטיה גדולה וארוכה. בצד הימני שלה היו ארונות וכיור וכל מיני חפצים שונים שנמצאים בדרך כלל באמבטיות. אבל החלק החשוב ביותר בשבילה כרגע היה הקיר הימני עצמו. לאורך כל הקיר הימני, מעל הכיור, השתרעה מראה ענקית.
היא צעדה אל עבר המראה ובחנה את דמותה.
היא הייתה יפה. לא מלכת היופי הבאה אמנם, אבל היא ממש לא הייתה מכוערת. הפנים שלה היו מעט מלוכלכות, כנראה מהחול והלכלוך של חוף הים. הייתה לה גם שריטה קטנה בלחי, שריטה שלא הייתה בטוחה מהיכן הגיעה. שערה היה חלק, מעט גלי בקצוות, ובצע חום כהה. עיניה היו חומות גם הם, וריסיה מעט קצרים. היה בהן מעין ברק, ניצוץ. היא גם הייתה רזה וגבוהה, אבל זה שינה לה קצת פחות. היא נראתה באזור הגיל של מייק.
ולמרות הכל, למרות שהיא לא הייתה מאוד מיוחדת, כן היה בה משהו יפה. משהו טבעי.
מבטה נדד לבגדיה. הם היו מלוכלכים ומטונפים אפילו יותר מגופה, היו בהם אפילו מספר קרעים, אבל מה שמשך את תשומת ליבה יותר מכל היה צווארה, עליו נחה שרשרת כסופה עם תליון בצורת לב. מוזר שלא שמה לב אליה עד עכשיו. באמצע הלב הייתה משובצת אבן חן אדומה, בוודאי מזויפת. השרשרת גרמה לה לתהיות נוספות, אפילו יותר ממה שיש לה עכשיו.
היא נשארה ובהתה בקיר מספר דקות עד שהתעשתה על עצמה והתנערה.
היא פשטה את בגדיה ונכנסה למקלחת. גם אחרי שיצאה הרגישה את המים נוטפים על גופה. היא הרגישה כאילו לא נרגעה ככה כבר שנים, ואולי זה היה נכון. היא לא ידעה שום דבר על חייה הקודמים.
לאחר שעטפה את עצמה במגבת יצאה מחדר האמבטיה. היא ראתה שעל מיטתה מונחים חולצה רחבה וחלקה בצבע ירוק זית ומכנס ג'ינס בצבע כחול בהיר. היא הניחה שאלה כנראה הבגדים של מייק, שניסה למצוא את הבגד שהכי יתאים לה. חבל שאין לו אחות קטנה.
היא נאנחה והתלבשה במהירות בבגדים שמייק נתן לה ונשכבה במיטה. היא ממש לא הרגישה שישנה במשך יומיים, כל מה שרצתה לעשות באותו הרגע היה לעצום את העיניים ולשקוע בשינה עמוקה.
***
היא רצה בין עצים ביער צפוף וחשוך. לא, היא לא רצה, היא ברחה. ברחה ממה? לא ברור.
מוחה לא ניהל אותה באותה הרגע, אלה היו רק הרגליים שקבעו מה לעשות כעת. וזה היה לרוץ, לברוח ולהסתלק משם כמה שיותר מהר. מי יודע? אולי היא עוד תצא מזה בחיים.
קדימה! רוצי! זירזה את עצמה. היא ידעה שהוא הרבה יותר מהיר ממנה, אבל היא לא תפסיק לנסות. היא ראתה באופק נקודה קטנה של אור, אולי פנס. אם כן, סימן שהיער יגמר
בקרוב. זה היה גם טוב וגם רע. בכל מקרה, היא קיוותה שתצליח להימלט.
היא התחילה לשקוע במחשבות, מה יקרה אם תצליח ומה יקרה אם לא, כשלפתע מעדה על שורש עץ בולט ונפלה. היא מיהרה לנסות לקום אך הרגיש רגל על גבה.
'את לא תצליחי לברוח לנצח, את יודעת…' היא ניסתה להסתובב לדובר, היא סובבה את ראשה באיטיות בזמן שהרגישה חפץ קריר מונח על ידה השמאלית. היא כמעט ראתה אותו ואז-
***
היא התעוררה מתנשפת ומזיעה כולה. איזה חלום מוזר חלמה עכשיו… הוא הרגיש כל כך מציאותי, כל כך אמיתי… היא עוד יכלה להרגיש את הפחד והלחץ מהחלום. מי, או שאולי בכלל מה, רדף אחריה? לא משנה, אמרה לעצמה, זה חלום. רק חלום. לא משנה כמה אמיתי הוא הרגיש.
רגע של הבנה התפשט בתוכה והיא נזכרה באירועי אתמול. לפחות את זה היא זכרה.
בטנה קרקרה לפתע והיא נזכרה גם שלא אכלה מאז… טוב, את זה היא לא בדיוק זכרה.
היא שפשפה את עיניה ואז יצאה מהחדר וירדה למטה, שם כבר חיכה לה מייק.
"ישנת טוב?" שאל אותה כשהתיישבה על הספה לידו. ברגע שאמר זאת זיכרונות החלום שחלמה שוב חדרו למוחה, אבל היא לא התכוונה לספר לו על כך.
"כן, מצוין." ענתה. פתאום שמה לב לג'ייק שישבה בפינת החדר וכחכך בגרונו.
"צר לי לזרז אתכם, אבל יש לי דברים טובים יותר לעשות מאשר להקשיב לשיחה שלכם. אם אתם רוצים לצאת, כדאי שתעשו את זה עכשיו." אמר בקול קר שלא חושף שום רגש.
"לאן אנחנו…?" היא לא השלימה את שאר השאלה.
"פשוט תחכה לנו בחוץ, בסדר?" אמר לו מייק ונאנח, ג'ייק בתגובה הנהן גם הוא ויצא. לאחר שיצא היא הביטה בו, מחכה לתשובה. "ג'ייק ממילא היה צריך לנסוע לעשות כמה סידורים בעיר, ואת צריכה בגדים חדשים, אז חשבתי שאולי כבר ניסע איתו. זה הכל."
"אמרתי לך כבר, אתה לא צריך-" היא נקטעה על ידי מייק.
"חשבתי שכבר עשינו את זה השיחה הזאת אתמול, לא?" היא חייך חיוך מנצח ופתח את דלת היציאה. "את באה?" גיחך והביט בה, מודה בתבוסתה ויוצאת לפניו.
היציאה הובילה לחצר ירוקה ומטופחת, בצידה חניה גדולה עם שתי מכוניות יקרות. באחת מהן ג'ייק ישב. הם נכנסו שניהם למכונית וג'ייק התחיל לנסוע.
"מה לקח לכם כל כך הרבה זמן שם?" שאל לאחר כמה שניות של שתיקה.
"כל כך הרבה זמן? אתה צוחק נכון? לקח לנו בסך דקה!" ענה לו מייק.
"כל דקה מיותרת…" מלמל ג'ייק.
"אתה יודע? אני באמת לא מבין מה קורה איתך בזמן האחרון…" אמר מייק ונשען על מושבו, העיף מבט לעברה ואז החזיר אותו בחזרה. היא בכלל לא שמה לב לשיחה שלהם, היא הייתה שקועה בהתבוננות מהחלון החוצה. הם כנראה גרו בשכונה יוקרתית למדי, כל הבתים היו גדולים ומפוארים. מידי פעם גם ראתה אנשים מטיילים בחוץ. זה היה יום שמש בהיר, ומי לא ירצה לטייל בחוץ ביום שכזה? ככל שהמשיכו לנסוע שמה לב שהבתים נעשים קטנים קצת יותר, יוקרתיים קצת פחות. אחרי שחלפו על פני עוד כמה רחובות נעלמו הבתים מן השטח וכעת היו שם רק חנויות. כנראה שהגיעו.
ג'ייק מצא מקום חניה ועצר. הוא ומייק יצאו מהרכב והיא אחריהם. "אני צריך להיכנס לחנות הזאת. תעשו את מה שאתם צריכים ותתקשרו אליי כשתסיימו. אני לא מתכוון להישאר פה לנצח אז אל תטרחו לחפש אותי כאן, אני כנראה כבר אהיה בבית או במקום אחר. להתקשר יהיה עדיף." אמר והלך אל עבר החנות הקרובה ביותר. זאת הייתה חנות ספרים. ג'ייק הסתובב לרגע והביט עליה, כאילו מצפה שתבוא אחריו או תשאל אותו משהו. כשלא הגיבה נכנס לחנות ולא אמר דבר. מוזר… חשבה.
"אני קצת רעב, בטח גם את. רוצה לאכול קודם?" שאל אותה והיא הנהנה במהירות. הם הלכו לפיצרייה, שלא הייתה כל כך רחוקה מהם. בדרך חלפו על מספרה, חנות ממתקים, ועוד כמה חנויות.
"את אוהבת פיצה?" שאל אותה לפני שנכנסו.
"אני לא בטוחה, אבל אני חושבת שאגלה בקרוב." והיא אכן גילתה שפיצה הוא המאכל הטעים ביותר שיכלה לבקש באותו הרגע. אחריי שסיימו היא ומייק יצאו והתיישבו על ספסל קרוב. היא שמה לב שכמה בנות בוהות בה ובמייק, מצחקקות בניהן. בטח תוהות מי היא המוזרה בבגדי גברים שמדברת עם החתיך העשיר והאם היא מפריעה לו.
"אולי כדאי שנזוז, אני לא חושבת שג'ייק ישמח אם נתעכב פה יותר מידי." אמרה.
"אולי את צודקת," אמר וקם יחד איתה מהספסל. "בכל מקרה, אל תדאיגי את עצמך בקשר אליו. הוא סתם מתנהג מוזר מאז שהגעת."
"מתנהג מוזר? ככה אתה קורא לזה? הוא מתעב אותי."
"אני לא חושב… איך אפשר בכלל לתעב אותך? את לא עשית לו שום דבר רע. זה משהו אחר, אני בטוח."
"אני לא כל כך. הוא אפילו לא מאמין לי…" היא הסתפקה בלהגיד את זה, ולא להוסיף גם במה הוא לא מאמין. להגיד שאיבדה את הזיכרון פעם נוספת תהיה כמו להשלים עם העובדה שהזיכרון שלה בחיים לא יחזור יותר.
"הוא יאמין. הוא אח שלי. אני עוד אשכנע אותו, מבטיח." הוא חייך אליה.
"אתה מבטיח יותר מידי דברים שלא תוכל לקיים." השפילה את מבטה.
"יכול להיות, אבל זה לא אומר שאני לא אנסה. אמנם יש דברים שאי אפשר לשנות, אבל יש דברים שאפשר. ואם אני אפילו לא אנסה, איך אני אדע איזה מהם מה?" הטיעון שלו נשמע משכנע מאוד, אבל הוא עדיין לא שכנע אותה.
"יכול להיות. אבל לפעמים… לפעמים עדיף לא לנסות, במקרים בהם ההפסד ידוע מראש."
"אני לא מסכים איתך, אבל אני מניח שאי אפשר לשכנע אותך. לא כרגע. אבל בעתיד את תראי, ואז את תהיי חייבת לי." הוא צחק.
"חייבת לך מה? אתה מתערב איתי עכשיו?" שאלה מבולבלת.
"מתערב איתך ועוד איך. רק צריך לחשוב על מה…" הוא נעצר כדי לחשוב.
"אולי פשוט לא נתערב על כלום? זה גם בסדר אתה יודע…"
"אבל זה מוציא מזה את כל הכיף! נו טוב… אם את אומרת…" הוא נאנח והיא גלגלה את עיניה. יום ארוך לפניה.
תגובות (1)
סיפור יפה תמשיכי :)