זאבים- התחלפות ראשונה

ייללות קטנות, ככה זה התחיל. בהתחלה היא חשבה שהגור הקטן בסך הכל בוכה מתוך שינה שוב, כמו שקרה כבר הרבה פעמים לפני, אבל לאט לאט הייללות נהיו יותר קולניות ועוצמתיות, עד לרמה שהיא הרגישה פחד אמיתי.
משהו בטח קרה.
היא קמה ממקומה במהירות וחרדה שטפה אותה כשהבינה שהתינוק הקטן לא נמצא לצידה. קאמי ניגשה אל הדלת, משתדלת להישאר רגועה ככל שאפשר (אחרי הכל, שום פאניקה לא תעזור). היא סובבה את הידית אך זו נותרה נעולה.
לאן הוא נעלם?
אוזניה קלטו קול תזוזה שנשמע בהמשך המסדרון, מכיוון חדרו של דילן. החושים שלו בטח קלטו שמשהו קורה (ובמיוחד את הריח שלה) ועוררו אותו.
קאמי הביטה סביבה בחדר. היא ידעה שהוא לא נמצא כאן, יותר מכיוון של הרגישה את זה, אבל לאן הוא היה יכול להעלם? עיניה נעצרו על החלון שהיה מולה. פתאום היא שמה לב לכך שהרשת קרועה מעט וצירי החלון שבורים. היא התקרבה אל החלון והחלה במעקב אחרי הריח של התינוק הקטן, כשאוזניה עוקבות אחרי כל רעש קטן שיכול להסגיר את מקומו. היא זינקה החוצה מהחלון ונחתה בשלמות על המרפסת, מול דלת החצר שנמצאת במטבח. ריח קל של חלב הגיע לאפה. היא היתה מבולבלת. למה ריח של חלב?
קאמי נכנסה בשקט אל המבטח וסגרה את הדלת מאחוריה, שגם לה היה קרע קטן ברשת. אפה המשיך לרחרח את האוויר, שהיה כמעט מוצף בריח של זאב. הריח היה מוכר, אך חזק יותר מבדרך כלל, מה שהקשה עליה לזהות את מקורו. היא הקיפה את שולחן השיש הגדול במטבח ואז עיניה צדו את בעיה. בקבוק חלב היה מוטה על צידו ברצפה, גורם לחלב לזרום מתוכו החוצה. זאב קטן –קטן יותר ממה שהיא ראתה אי פעם- כשכש בזנבו בפראות ולגם מין החלב שהיה ברצפה. הזאב הקטן ידע בברור שהיא שם, אך גם לא היה לו אכפת. הוא היה עסוק מידי בהרווית צימאונו.
כל הסיטואציה היתה מוזרה ומצחיקה. התינוק הקטן היה חלש מידי עד עכשיו מכדי להתחלף, אך נראה שהמזון תינוקות שהם הביאו לו עד עכשיו חיזק אותו מספיק כדי שיוכל להתחלף, מה שהוא אכן עשה, וכשזה קרה, הרעב וודאי גבר ויצר ההישרדות שלו עזר לו להגיע אל האוכל.
קאמי שינתה את צורתה וניגשה אליו. הגור הקטן הרים את עיניו לנוכח הזאבה הלבנה שעמדה מולו וקול יבבה חלושה בקע מגרונו. הוא לא פחד, כי זיהה את הריח שלה, אך כן נבהל. נו טוב, אי אפשר להאשים אותו. אפה התחכך בבטנו והיא החלה ללקק אותו מעט, דואגת לו כמו אמא-זאבה אמיתית. היא ישבה לצידו עד שסיים לשתות ואז הנמיכה את ראשה, נותנת לו רשות להתקרב אליה. הגור דידה לעברה בצעדים קטנים ונשכב לצד בטנה, נרגע מחום גופה. כעבור כמה דקות הוא נרדם.
קאמי הביטה על בקבוק החלב והבלגן שהיה סביבה. היא ידעה שהיא צריכה לנקות את הכל אך היא לא רצתה להשתחרר מהתנוחה שלה.
היא הזיזה את זנבה ימינה-שמאלה, קוראת לדילן לבוא. הוא עמד שם כבר במשך כמה זמן מבלי לומר מילה, צופה בכל התרחיש. לא היה לה אכפת, אחרי הכל, זה דילן, והוא כבר מכיר את הדמות הזאבית שלה. הוא התחלף גם והתקרב אליהם, עד שהתיישב מולם, מלקק בעדינות את אפו הקטן של הגור.
'איך ההרגשה להיות לצד גור כזה קטן?' דילן שידר לה במחשבותיו. הוא כבר ניחש מה היא מרגישה -אושר מהול בפחד- אך משהו בו רצה לשמוע אותה אומרת את זה. היא נראתה כל כך שלווה לצידו של הגור, שאולי גם להם יהיה אחד כזה בעתיד…
'זה יפהפייה.' זה כל מה שהיא ענתה. קאמי התחלפה חזרה והרימה בעדינות את הגור הישן, נזהרת שלא להעיר אותו. "צריך לנקות כאן… אני מבינה שאני יכולה לסמוך עלייך בעניין הזה?" היא לחשה לעברו בקריצה. הוא התחלף גם הוא ונשך את שפתו. איך הוא כל הזמן נופל בזה?

קאמי השכיבה את גור הקטן בחזרה בערסל שלו וכיסתה אותו. עד הבוקר הוא ישתנה שוב לתינוק אנושי, לכן עדיף להשאיר את השמיכה עליו כדי שלא יתקרר.
"טוק טוק, אפשר לדבר?" דילן נשען על הדלת, ידיו שלובות על חזהו. היא הנהנה לעברו לאישור והם יצאו מהחדר, חוזרים חזרה למטבח.
"את יודעת שווילס התחיל לאמן אותו, לשחק איתו בכל מיני משחקים שמשפרים את הקשב והריכוז שלו." הוא אמר. זו לא היתה עובדה חדשה בשבילה, אבל היה נחמד לדעת שגם דילן מודע לכך. "הוא מורה מאוד טוב, אני חושב שצריך לתת לו יותר שעות איתו, כלומר, אם הוא רוצה בכלל…" קאמי העבירה את ידה בשערה. היא היתה מודעת לכך שדילן עוקב אחרי כל תנועה שהיא עושה.
"ככל שהזמן עובר אני נהיית יותר ויותר לחוצה. אנחנו מגדלים גור זאבים, דילן! זה לא משהו קל או פשוט, זה מלחיץ ומפחיד אך גם יפהפייה ומלא בחוויות…" הוא חיבק אותה בשקט בלי הודעה מראש, פשוט כך. פעימות ליבה הואצו ותחושת חמימות החלה להתפשט בתוכה.
"הכל יהיה בסדר, וחוץ מזה, אני כאן כדי לעזור לך." היא חייכה לעברו ונישקה אותו, מעבירה את כל הרגשות שלה ותחושת הביטחון שעוד נשארה לה אליו דרך הנשיקה.
קול רעש הקפיץ את שניהם, ומבטם נעצר על הדלת. ווילס עמד שם, חצי מנומנם חצי מחפש דרכי מילוט משם בראשו. דילן הביט בו בציפייה שיסביר למה הוא עוד עומד שם.
"אני לא ראיתי כלום…" הוא אמר מיד, מגן על עצמו מפני אשמות שווא. "אבל מה שכן, נשפך פה חלב מקודם, לדעתי, היה פה ריח מטורף של חלב-" הוא הביט ברצפה וראה שהיא נקייה, שום לכלוך לא היה עליה. "או שסתם חלמתי…" הוא הביט בהם, במיוחד במבט המרחם של קאמי ונאנח, מסתובב ועושה את דרכו חזרה אל הסלון. כשנשימותיו הסגירו שהוא חזר לישון, דילן גיחך. "עד מתי הוא ימשיך לישון בספה? אני מתחיל להתחרט שבניתי לו חדר בכלל…"